פגשתי את פלד לראיונות מספר פעמים, האחרונה שבהן לפני כשנה. הדבר שבלט בשיחות עימו הוא ריבוי השימוש ב"אנחנו" ולא ב"אני". היזם והמפיק הגדול הציב תמיד במרכז את הקהל ואת האמנים, ורק אחר כך את עצמו. "ברגע שאתה מייצג אמן, אתה לצד האמן", נהג לומר.
"השיקול הראשון שלי הוא הקהל, מה הקהל רוצה. יש המון אנשים שהם חברים טובים ונפגעים ממני כשאני לא מציע להם להשתתף בהפקות שלי כי אני שם לפני הכל את הקהל. כך נהגתי כל חיי במקצוע הזה. זה כלל ברזל".
זה שמזיז עניינים
פלד (במקור פלדמן) נולד ברומניה ב-26 במרץ 1939, כמה חודשים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. "הייתי בן יחיד להוריי ובעיירה בראילה שבה גדלתי הייתה קהילה יהודית קטנה וחרדה למסורת", סיפר בעבר. "זה משהו שהשריש בי לימים את הצורך לפתח את פסטיבל הזמר החסידי. העברית הייתה חלק בלתי נפרד מהקשר שלי ליהדות. את החוש העסקי גיליתי עוד בילדותי ברומניה, כשהייתי מארגן סדנאות תיאטרון לילדי הקהילה וגובה תשלום. כך כנראה נזרעו אצלי הזרעים הראשונים של ההפקה".
פלד והוריו עלו לישראל בסוף מלחמת העצמאות והשתכנו תחילה במחנה עולים בפרדס חנה. בנעוריו החל לנגן בקלרינט ובחצוצרה והקים תזמורת שהופיעה במסיבות פרטיות. את שירותו הצבאי עשה כטכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר, וכן נמנה עם מייסדי תזמורת חיל האוויר, שבה ניגן. עם שחרורו מהצבא עבר לתל אביב והצטרף לתזמורות הקצב "החולצות האדומות" ו"העליזים", כשהאחרונה, שבה ניגן בחצוצרה, ביצעה לראשונה ב-1961 את השיר הידוע "בדד".
במקביל לעיסוק במוזיקה עבד פלד אחרי שחרורו כטכנאי מטוסים באל על וכנהג אוטובוס באגד, אולם באמצע שנות ה-60 החל לפעול כאמרגן וכמפיק עצמאי. "הבנתי מהר מאוד שאני לא רוצה רק לעמוד על הבמה ולנגן את מה שאומרים לי", הסביר לי את החלטתו לבחור באמרגנות. "משך אותי הצד של הניהול, היזמות, הארגון של המופע. רציתי להיות זה שמזיז את העניינים מאחורי הקלעים ובונה את הערב, ולא רק להיות חלק מהתזמורת. ככה עברתי מהחצוצרה לניהול אמנים ולאמרגנות".
לאורך השנים ניהל פלד את מיטב אמני ישראל, את חלקם גילה ומינף למעמד של כוכבי ענק. בין אמניו היו ששי קשת, שלמה ארצי, רבקה זוהר, יגאל בשן, אריס סאן, יהורם גאון ועוד רבים וטובים. הוא גם היה אחראי להבאתו להופעה ראשונה בישראל של הכוכב הישראלי-צרפתי מייק ברנט ב-1970.
"הכרתי את מייק עוד לפני שהוא התפרסם, אבל כשהוא פרץ בצרפת עם 'לייס מואה טמה’ ידעתי שהקהל הישראלי צמא לראות אותו", סיפר. "הבעיה הייתה שלמייק היה פחד קהל והוא חשש שהקהל הישראלי לא יקבל אותו כמו שהצרפתים מקבלים. שכנעתי אותו והוא היה אמור להגיע להופעה בהיכל התרבות בתל אביב ב-31 בדצמבר 1970, אלא שכמה ימים לפני כן הוא חטף רגליים קרות ורצה לבטל. צלצלתי ליפה ירקוני, שידעתי שמייק מאוד מעריך, וביקשתי ממנה לטוס לצרפת ולהביא אותו. יפה טסה, החזיקה למייק את הידיים לאורך כל הטיסה כדי להרגיע אותו, והשאר היסטוריה והיסטריה".
בשנת 1968 הקים פלד עם נחום בייטל את משרד ההפקות "סולן". ההפקה המשמעותית הגדולה שלו הייתה פסטיבל הזמר החסידי, שפעל בהצלחה רבה בארץ ובסיבובי הופעות בארצות הברית בשנים 1969-1981. השתתפו בו מיטב אמני ישראל שביצעו שירים מהמקורות בלחנים מודרניים.
"בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, כשאנשים היו בטוחים שכוח עליון הוביל את צה"ל לאותו ניצחון מיתולוגי, הייתה רוח של הודיה לאלוהים על הכל, וכולם חיפשו לגמוע עוד ועוד יידישקייט ודברי יהדות", סיפר לי פלד. "המסורת היא בנשמה שלי. נפתחתי לנושא כמו תינוק שנשבה בקסם. אני זוכר את השבת שבה התחלתי לגבש את הפורמט הלוגיסטי לפסטיבל. חיכיתי לצאת השבת כדי לשתף את נחום בייטל ברעיון. מי שהשלים את התמונה בהמשך היה המנצח והמנהל המוזיקלי מנשה לב רן. היינו חבורה של שלושה ילדים שחיפשו את הדרך להפוך את הרעיון למשהו מוחשי".
הפסטיבל סיפק שלל קלאסיקות מקוריות, שעד היום מושרות בכל בית, בהן "עושה שלום במרומיו" (יגאל בשן), "והאר עינינו" (השלושרים), "יברכך" (אילנה רובינא), "שישו את ירושלים" (צמד דרום), "שישו ושמחו" (ששי קשת), "עוד יישמע" (צמד רעים, שנולד בפסטיבל), "שמע ישראל" (צביקה פיק), "אדון עולם" (עוזי חיטמן ועודד בן חור) ו"ברכנו" (שימי תבורי).
ספקטקל ויזואלי מטורף
בשנים 1974-1975 הפיק פלד את "פסטיבל שירי משוררים לילדים" שניסה להתחרות בפסטיבל שירי הילדים, ובשנת 1981 הוא יזם את אחד ממפעלי חייו - הפסטיגל, שמאז ועד היום מופק מדי חג חנוכה. זהו המופע השנתי לילדים ולנוער המבוקש ביותר בכל הזמנים.
"כשעלה הרעיון להקים את הפסטיגל בחיפה, מול פסטיבל הילדים הוותיק ששלט בשוק, אנשים חשבו שזה שיגעון כי היה מיתון כבד באותה תקופה בארץ", סיפר פלד. "אבל התפיסה של שותפיי ושלי תמיד הייתה שדווקא במצבים כלכליים קשים מפיק צריך לשאוף להשקעה מרבית. כדי להגיע לרמה הכי גבוהה, כזו שתגרום לאנשים להוציא כסף ולבוא, אתה חייב להעז. הבנתי שילדים לא רוצים רק לשמוע שירים, הם רוצים חוויה גדולה מהחיים. רצינו ליצור משהו שהוא לא רק תחרות שירים, אלא קרקס, פירוטכניקה ובמה שזזה - אירוע בידור טוטאלי. את התזמורות החיות של פסטיבל שירי הילדים החליפו פלייבקים, והדגש היה יותר על הילדים ופחות על התזמורת והעיבודים. הפסטיגל תמיד החזיר אותי לילדות שלי. ילדים תמיד היו מקור האושר שלי. אין לי שום ספק שהפסטיגל השאיר אותי ילד בעצמי. אין לי זמן להתבגר או להזדקן כי ברגע שאעשה זאת לא אהיה רלוונטי, וכך גם הפסטיגל".
את העובדה שהפסטיגל שינה לחלוטין את צורתו ואת אופיו הסביר פלד בריאיון עבר: "הילדים של שנות ה-90 והאלפיים הם לא הילדים של שנות ה-80. הם גדלו לתוך עולם של טלוויזיה מסחרית, ערוץ הילדים, אינטרנט וקצב מהיר מאוד. אי אפשר להושיב אותם יותר מול במה ורק לשיר להם שיר אחרי שיר. אם אתה לא מחדש להם, אתה מאבד אותם בתוך חמש דקות. הבנו שצריך להפוך את הפסטיגל לסיפור מסגרת, עם פירוטכניקה, תצוגה ויזואלית מטורפת ובמה בתלת-ממד. לכן יזמנו גם את הפסטיגל לקטנטנים שנקרא 'מותק של פסטיבל' (2008-2015). המופע חייב לדבר לכולם, להגיע לכל קהל הילדים וההורים ולרגש אותם באותה עוצמה".
אחד הסיפורים המיוחדים ביותר שקשורים בפלד אירע ב-1985, כשהמפיק החזיר לישראל את רבקה זוהר, שחיה אז בארצות הברית והתמודדה עם התמכרות קשה לסמים, וסיפק לה הופעה בלתי נשכחת בפסטיגל עם השיר "בדרך אל הכפר". "את רבקה הבאתי מניו יורק במאמצים גדולים, היא הייתה במצב לא טוב וגם לא התכוונה לחזור ארצה", סיפר. "כל כך הייתי גאה בה. כשעלתה לבמה, הקהל חיבק אותה באהבה. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי".
ב-1985 וב-1987 הפיק פלד את המופע המצליח "הלהקות חוזרות", שבמסגרתו יוצאי להקות צבאיות שרו את מיטב להיטי הלהקות הצבאיות מכל הזמנים. ב-1989 הוא חבר ליהורם גאון, להפקה מושקעת של המחזמר "קזבלן" שנחלה כישלון. ב-1990 פלד הביא להופעה ראשונה בישראל את מקהלת הצבא האדום, לאחר שחתם על הסכם עם השלטונות הסובייטיים.
הפקות בולטות נוספות שלו היו פארק הפאוור ריינג’רס בשנות ה-90; ה"גרנד טריק", מופע גרנדיוזי בהשתתפות אקרובטים מכמה מדינות ואמנים מקומיים בולטים; "מדינת הילדים" בגני התערוכה בתל אביב והסרט העלילתי לילדים "מותק של סרט".
הלהיט הגדול האחרון שהפיק פלד היה התוכנית "נינג’ה ישראל" (בשיתוף קשת 12) שרצה בהצלחה מאז 2018. "כשראיתי את הפורמט של הנינג’ה בחו"ל בפעם הראשונה, נדלקו לי העיניים כמו שנדלקו לי כשהקמתי את הפסטיגל ב-1981", הוא אמר. "אנשים שאלו אותי: 'מיקי, מה לך ולתוכנית ספורט ואתגרים בטלוויזיה? אתה איש של מחזות זמר, שירים וילדים’. אבל התשובה שלי הייתה פשוטה: נינג’ה זה לא ספורט, נינג’ה זה הבידור הכי גדול שיש. זה קרקס מודרני, זו דרמה אנושית, וזה הספקטקל הוויזואלי הכי מטורף שאפשר להביא למסך. הרצון להפיק את זה נולד מההבנה שהקהל של היום מחפש גיבורים אמיתיים, מתח אמיתי, ומשהו שמוציא ממך 'וואו’ בכל שנייה. הבנייה של המפלצת הזו, סט התחרות בנמל חיפה, עם טונות של ברזל, תאורה ופירוטכניקה, היא בדיוק סוג ההפקות שאני חי בשבילן. בשבילי, להביא את האתגר הזה לישראל זו הוכחה שגם אחרי 50 שנה במקצוע, החושים שלי לא הטעו אותי. הקהל הישראלי צמא להפקות ענק שמגרדות את השמיים, ולא משנה אם זה חנוכה על הבמה או הקיץ בטלוויזיה".
פלד, שקיבל בשנת 2023 פרס הוקרה על מפעל חיים מטעם אקו"ם, היה נשוי לאהובתו הנצחית תמי. לזוג שלושה ילדים, ביניהם ירון, שותפו של מיקי פלד וממשיך דרכו בהפקת אירועים.
"הקריירה הזו היא ריצת מרתון מטורפת שבה אתה אף פעם לא עוצר להגיד 'עשיתי את זה'", פלד אמר לי. "ברגע שמופע אחד נגמר, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא מה הפרויקט הבא. אני לא מסתכל אחורה בגאווה, אני מסתכל קדימה בדאגה. הדבר הבא חייב להיות עוד יותר גדול, עוד יותר מושלם. הקריירה היא לא יעד שהגעתי אליו, היא פשוט דרך חיים שבה אתה מחויב להמציא את עצמך מחדש כל בוקר, אחרת התעשייה הזו תשאיר אותך מאחור".
התרעות פיקוד העורף