אורבך (1940־2016), אחת הצלמות הגדולות שפעלו בישראל, נולדה בחיפה ועברה בצעירותה לירושלים, שם למדה פילוסופיה ומקרא באוניברסיטה העברית ובנתה את ביתה. בגיל 25 היא קיבלה מסבתה מצלמה פשוטה, ומאותו רגע לא הניחה אותה. אורבך למדה צילום בכוחות עצמה, פיתחה והדפיסה תמונות בחדר חושך ביתי.
מאות הצילומים מציגים את העיר ואת אנשיה: בניית שכונות כגילה ורמות ושחזור הרובע היהודי; ירושלים מכוסה בשלג; חגים מהמימונה ועד הסיגד; מצעד צה"ל האחרון ביום העצמאות ה־25 (1973) לצד טקסי יום הזיכרון בהר הרצל; הפגנות המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים והלוויות בן־גוריון ורבין ברחבת הכנסת.
“בתערוכה מוצגים כ־250 צילומים מירושלים, מתוך אלפים שהיו", מציינת גרינפלד ברנע. "טווח הזמנים נע מ־1967, כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, ועד התצלום שחותם את התערוכה, הלוויית יצחק רבין ב־1995. הצילומים מתעדים את השינוי הדמוגרפי והטופוגרפי שעברה העיר, מבחינת הבנייה המסיבית והמואצת ומבחינת המפגש בין שני חלקי העיר".
סגנון הצילום של אורבך, מתארת גרינפלד ברנע, "מאוד אינטואיטיבי, מאוד מאורגן, הקומפוזיציות מחושבות ומדויקות, כמו שרק בן אדם שמכיר את המקום יכול לצלם. הצילום הרגיש שלה ניכר גם בצילומי עיר וגם בצילומי דיוקן. בתערוכה ערבבנו בין דיוקנאות מוכרים ולא מוכרים, מתוך הבנה שהיא צילמה אותם באותה צורה, שהם נולדו מאותה גישה. אורבך לא השתמשה בתנאי סטודיו. בלי פלאשים, בלי חצובה, הכל טבעי, קליק אחד מדויק".
“הצילום של אמא לא היה אגרסיבי. זה היה לבוא, להתבונן, ליצור קשר עין עם המצולם", מתארת עדן אורבך עפרת, בתה של הצלמת. "אמא גדלה עם העיר והצילומים כמובן משקפים זאת. היא הגיעה לירושלים והתאהבה בה, עשתה המון טיולים בגפה, בתוך החומות, בשכונות.
"היה לה גם עניין בבני אדם. היא הסתכלה על כל האנשים בצורה לא פילטרית, בלי פילטר של סטטוס. באותה התבוננות מתעניינת היא התייחסה לגדולי התרבות וגם לתגרן או לילד בשוק. בהתמקדות שלה בבני אדם היה משהו מכבד, מעריך, מתבונן ומתקרב. הצילום שלה היה חומל ואוהב, והנטייה הייתה לצלם בשחור־לבן. ירושלים הייתה עבורה בית, כמו משפחה. היא הייתה חלק ממנה".
התרעות פיקוד העורף