אותי לימדו כלל חשוב בחיים: כשזה מגיע לשמפו, שלושה באחד הם מתכון לבלגן; כשזה מגיע לבמה, שלוש דמויות שמגלם שחקן אחד הן עונג גדול. למרות הפוטנציאל לכאוס, הכתיבה המדויקת מאפשרת לקהל להרגיש בכל רגע שהוא בשליטה: להבין היטב מי היא כל דמות, היכן היא נמצאת במרחב ומה מניע אותה. כל אלה יוצרים סימפוניה מיכאלית-מושונובית שאפשר להתענג עליה. ואם היו לי קשרים בוועדת פרסי מולייר, הייתי ממליץ למולייר לפרגן כאן בפרס שלישי.
מכאן העלילה ממשיכה להסתחרר, עם שלוש דמויות זהות, שכנה מטורפת וזוג מסוכסך. לאורך כל הדרך, ועד לרגע האחרון, ארנו, בגילומו של יואב דונט, משמש מעין עוגן לקהל: הוא סודק לפרקים את הקיר הרביעי, משקף לנו בדיוק מה מתרחש ומוודא שלא נתבלבל בין שלוש הדמויות שמגלם מושונוב. בגדול, מדובר בכתיבה ובמשחק מופתיים.
המחזה "רעיון גדול" לא נועד לגרום לנו להרהר במסר גדול או להתעמת עם אמת לא נוחה מחיי היומיום. הוא מבקש לצלוח משימה לא פשוטה לא פחות: להיות קומדיה מיוחדת, נעימה ומצחיקה, שאינה מסתפקת בקלישאות. בעזרת בימוי מוצלח, תרגום מעולה וקאסט שכל תיאטרון היה שמח לאמץ, אפשר לומר בלב שלם: מה שטוב לצרפתים טוב גם לבאר-שבעים.
התרעות פיקוד העורף