אלא שהמפגש בין הדמות לבין חייו האישיים פותח דלת לשאלות על גיל, אבהות, פחד, שתיקה והבחירות שאדם משאיר אחריו. בשיחה גלויה הוא חוזר אל אביו, שהתנגד לבחירתו להיות שחקן תיאטרון, מספר על הניתוח שעבר ועל החזרה המהירה לבמה, ומסביר מדוע גם היום הוא מסרב לוותר על האפשרות של שלום ועל זכותה של האמנות לבקר את המציאות.
"אם לא היו מזכירים לי, הייתי אולי שוכח את זה לרגע. אבל אין סכנה שאשכח, כי מסביבי יש אנשים שמחכים לרגע הזה ואומרים: 'בוא'נה, אתה כבר ככה וככה'. במחזה הזה, למשל, הגיל קפץ לראש רשימת הדברים שנוגעים בי. אתה אומר: בסדר, זה מחזה, אבל החיים שלצדו דופקים על אותה דלת. הבגרות הגילית מציפה אותך, אם כי בינתיים, בשלב הזה, אני לא סובל מכל מיני בעיות בריאותיות".
אני מבין שהוא פחד שלא יהיה לי ממה להתפרנס ושלא אוכל להקים משפחה. במידה מסוימת היה בסיס לפחדים האלה, אבל אמרתי לו: 'אל תדאג. אם אצטרך למצוא דרכים להתפרנס מחוץ לעבודת האמנות, אעשה את זה'".
"כשהיהודים הגיעו לארץ, הם מצאו כאן יישוב יהודי קטן ואוכלוסייה ערבית גדולה. את זה חוזי הציונות לא הביאו בחשבון באופן רציני. היה צריך להבין שצריך למצוא דרך לחיות לצד הקהילה הערבית. אין מצב אחר - המצב האחר הוא מלחמה אינסופית.
"לפי עניות דעתי, יש כיום יותר מדי מחזות זמר ומקדישים יותר מדי מקום למחזאות מסחרית שמטרתה להביא קהל. זה קורה גם משום שהמדינה אינה יודעת להעריך ולתמוך מספיק בעשייה האמנותית בארץ.
"הייתי אומר לשר התרבות, ללמוד מהי בכלל תרבות. תרבות אינה רק אמנות - היא כוללת גם את חופש הביטוי ואת חופש הדיבור. אמנות צריכה להיות מסוגלת למתוח ביקורת על המציאות ולהיות נוקבת. במקום לעצור, להגביל ולצמצם, צריך לפתוח ולהרחיב".
"משרד התרבות אינו יכול לאסור על אדם במדינה דמוקרטית להציג סרט - לזה עוד לא הגענו. אבל הוא יכול למנוע ממנו את התמיכה המגיעה לו כסרט ישראלי, והוא יכול לעצור עבודה של תיאטרון על מחזה נוקב בכך שלא יתקצב אותו כראוי. זה הכוח שנמצא בידי המדינה.
"במקום להוסיף תקציבים לתיאטרונים, לתזמורות, ללהקות המחול ולכל העולם התרבותי שאנחנו צריכים להתגאות בו, המדינה אינה מעודדת מספיק את הכישרונות שקיימים כאן. אי אפשר לומר שזו מדינה רעה - זו מדינה שמלאה בכישרונות טובים ומעולים. השאלה היא מדוע היא אינה יודעת לעודד אותם".
התרעות פיקוד העורף