לצד הקריאה להתגייסות, בולט בכרזות מוטיב המחאה. הוא נוכח בין השאר בביטויים גרפיים כאגרוף קמוץ המונף אל על. הכרזות בתערוכה מבטאות הלכי רוח פוליטיים ואידאולוגיים ומהדהדות סוגיות שרישומן ניכר עד היום: גיוס חובה, יחסי דת ומדינה, סולידריות כלכלית ולאומית ומאבק על דמותה של הדמוקרטיה.
עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, מתאר סער, "לא היה כמעט שימוש בכרזות לצורכי פרסום בארץ ישראל. בשנות ה-30, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, התחיל גל עלייה. בין העולים היו גרפיקאים ואומנים. ב-1935 נפתח בצלאל החדש ובו המחלקה לגרפיקה. מורי המחלקה חידשו את הטיפוגרפיה העברית, פיתחו אמצעי ייצור משופרים של הדפסה באיכות גבוהה יותר, והדימויים שהשתמשו בהם נשאבו מהמודרניזם המערבי. ההזדהות עם האידיאולוגיה הציונית השפיעה על הכרזות שרואים בתערוכה".
כיום, מבהיר סער, השפעת הכרזות מעטה מזו שהייתה בעבר, "אבל ראינו בשנים האחרונות הפגנות ברחובות שבהן אנשים החזיקו שלטים. והיו שלטים יצירתיים, גם של אומנים וגם של אנשים לא מהתחום, שהשקיעו בכך. חלק מהכרזות היו כרזות באנגלית וכוונו גם לעולם. יש עדיין משהו בכך שכל אחד יכול לקחת קרטון וטוש ולהגיד משהו. גם בימים אלה יש משמעות למסר קליט וקצר שיוצא למרחב הציבורי".
סער סבור שמסרים רבים בכרזות המוצגות בתערוכה מתאימים גם לימינו: "הקריאות האלה מלוות אותנו הרבה שנים. בחודש הבא יתקיימו בחירות, וזו הזדמנות לקיים שיח, לקדם ערכים. אני חושב שהחיבור בין עבר להווה, בין הכרזות ובין המציאות העכשווית, מאפשר לנו להתעלות מעל לכל הרעשים, ביטויי השנאה והאלימות, ולזכור שביסוד יש ערכים משותפים לרוב החברה הישראלית".
רוני דואק, ממייסדי ציונות 2000, מוסיף: "מפתיע להיווכח עד כמה הכרזות אפקטיביות גם היום, אם כי הן שייכות לכאורה לעולם שנעלם זה מכבר. בתקופה של התפוררות חברתית ולבטים ערכיים, הכרזות מייצגות אמונה פנימית עמוקה בצדקת הדרך. הן מעוררות נוסטלגיה, אולם יש בהן הרבה יותר מכך: הן פועלות כמכונת זמן שפותחת לנו חלון לשאלות ולבעיות שהעסיקו את היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית ואת תושבי מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. התערוכה היא הזדמנות לשים זרקור על תקופה שבה ההתגייסות של הפרט למען הכלל הייתה כמעט מובנת מאליה ולהדהד מתוכה את האחריות האזרחית שמלווה את החברה הישראלית גם היום".
התרעות פיקוד העורף