יש רגע בסדנת השיבורי של המעצבת חיה מיכלסון-סמולרצ'יק שבו כל הקיפולים, הקשירות והתכנונים עומדים למבחן. פותחים את הבד, ורק אז רואים מה נוצר. אפשר לדעת לאיזה דגם מכוונים, לבחור איך לקפל ולהדק, אבל הצבע מוסיף פרשנות משלו. הגעתי להתנסות בצביעת בדים, ומצאתי שהרווח שבין מה שתכננו למה שיצא הוא חלק גדול מהעניין.
שיבורי הוא שם למשפחה של טכניקות יפניות לצביעת בדים, שבהן קושרים, מקפלים, תופרים או מהדקים את הבד לפני הצביעה. הפעולות האלה מגבילות את חדירת הצבע לאזורים מסוימים ויוצרות דוגמאות. הכחול העמוק של האינדיגו מזוהה עם המסורת הזאת, אף ששיבורי אינו מוגבל לצבע אחד. הדמיון לטאי דאי מוכר, אבל מאחורי השם היפני עומד עולם עשיר של שיטות ודגמים.
בסדנה לומדים שלוש טכניקות בסיסיות ומתנסים ביצירת פריט שימושי. העבודה דורשת תשומת לב, אבל אינה מחייבת ניסיון. "יש אנשים שמגיעים ואומרים: אני לא יצירתי, יש לי ידיים שמאליות", מספרת מיכלסון-סמולרצ'יק. "מה שמדהים בשיבורי הוא שבצורה פשוטה אפשר לעשות דברים מדהימים. פתאום יוצאים עם פריט שאפשר להתגאות בו ולומר: אני עשיתי את זה".
את השיבורי הכניסה לחייה בתקופת הקורונה, כשהייתה בבית עם ילדיה וחיפשה דרכים להעסיק אותם. היא הכינה ערכות והם צבעו יחד. בשלב מסוים הילדים פרשו, והיא המשיכה להתנסות. "השיבורי החזיר לי את חדוות היצירה. התחלתי ממש לשחק". הניסויים הפכו לקולקציית בגדים, ובהמשך לסדנאות.
מיכלסון-סמולרצ'יק, בת 48 ואם לשלושה, שמתגוררת עם משפחתה בתל אביב, היא בוגרת שנקר ובעלת מותג אופנה עצמאי זה כ-15 שנה. אלא שבסדנה הבגד מפנה את מקומו למי שיוצרת אותו. מבחינתה, החיבור ברור: "אני מאפשרת לנשים לבטא את עצמן דרך הבגדים שלי, ובסדנאות אנשים מבטאים את עצמם דרך היצירה שלהם. הבנתי שזה מה שנותן לי משמעות".
עם הזמן החלה ללמוד ולהתעניין בזן ובבודהיזם. בזמן המלחמה קיבלו העיסוק בחומר והמפגש עם המשתתפים משמעות נוספת. "הרגשתי שאני צריכה לתת לאנשים כוחות ותקווה, נקודת מבט חדשה. הבנתי שדרך החומר אני יכולה להביא את הרוח".
היא משלבת בסדנה רעיונות שמזמינים להתבונן אחרת בתהליך ובתוצאה. אין צורך להגיע עם ידע בפילוסופיה יפנית כדי להבין את האתגר: עשית כל מה שיכולת, ועכשיו צריך לתת לצבע לעבוד.
גם היא עדיין מופתעת. לדבריה, בכל סדנה מישהו עושה דבר שלא ראתה קודם. היא זוכרת במיוחד קבוצת אנשי הייטק שבחרו להגיע דווקא כדי להתנסות במשהו רחוק מעבודתם. הדיוק והסקרנות שלהם מצאו ביטוי גם בבד. "אנשים שיושבים מול מחשב פתאום עובדים בחומר ומלכלכים את הידיים. יש בזה משהו מאוד חי".
יש משהו משכנע דווקא במעשיות הזאת. לצד הדיבור על שחרור ומשמעות, יוצאים עם צעיף שאפשר ללבוש, מטפחת שאפשר להעניק או מפה שאפשר לפרוש. "ליצור מפה ולהניח אותה על השולחן", היא אומרת, "זה לשים את הלב שלך על השולחן". ובכל פתיחה שלה נשאר גם זיכרון של הידיים שקיפלו, קשרו ולרגע הסכימו להיות מופתעות.
התרעות פיקוד העורף