לשבת שעה וארבעים מול שני אנשים שמחכים למישהו זו לא בדיוק ההגדרה המקובלת לבילוי מוצלח. במיוחד כשהמישהו הזה לא ממהר להגיע, השיחות חוזרות על עצמן והנוף נשאר פחות או יותר אותו נוף. ובכל זאת, יצאתי מ"מחכים לגודו" של תיאטרון החאן עם חיוך. לא משום שכל רגע היה מרתק, אלא משום שלפעמים מספיקים שני שחקנים מצוינים כדי להזכיר למה אנחנו בכלל הולכים לתיאטרון.
האבסורד של בקט לא זקוק להסברים ארוכים, וגם לא לניסיון נואש להפוך אותו לרלוונטי. הרי אין דבר אנושי יותר מהנטייה להיאחז בתקווה, גם כשהמציאות לא מספקת סיבה טובה במיוחד. בן משה מבין זאת היטב, ולזכותו ייאמר שהוא לא מנסה להמציא מחדש את מה שעובד כבר עשרות שנים. הבימוי שלו קלאסי, נקי, נטול גינונים. בלי אפקטים שנועדו לעורר השתאות, בלי פרשנויות שנדחפות לגרון ובלי במאי שמרגיש צורך להשאיר טביעות אצבע על כל רגע.
השניים פשוט מופלאים. כל אחד מהם מפצח את דמותו בדיוק כמעט מקומם, ויחד הם יוצרים צמד שאפשר להאמין שנולד מתוך המחזה ולא לוהק אליו. הם לא משחקים את האבסורד, לא מתאמצים להיות מצחיקים ולא הופכים את הדמויות לקריקטורות. הם פשוט חיים אותן. עד כדי כך שלרגעים נדמה שאם ניתקל בהם מחר ברחוב, הם ימשיכו להתווכח באותה טבעיות, ואולי אפילו יזמינו אותנו להצטרף להמתנה.
וזה לא עניין של מה בכך. במחזה שבו המילים חוזרות, הסיטואציות מתארכות והעלילה מסרבת להתקדם בקצב המקובל, אין לשחקנים תפניות דרמטיות שיצילו אותם. כל מבט, מחווה ושתיקה חשופים לעיני הקהל. עיני ושפריר ממלאים את החלל הזה בנוכחות כל כך משכנעת, עד שקשה לי לדמיין צפייה נוספת במחזה עם שחקנים אחרים שתספק לי את אותה הנאה. אם כבר לחכות למישהו שלא מגיע, לפחות שיהיה בחברה טובה. אלא שגם חברה מצוינת לא תמיד מקצרת את ההמתנה.
שעה וארבעים הן פרק זמן מכובד לבלות באותו מקום, עם אותן דמויות ועם תחושה הולכת וגוברת שכבר היינו בשיחה הזאת. היו רגעים שבהם הסצנות נמתחו מעבר לנדרש, והחזרתיות, גם אם היא לב העניין, התחילה לגבות מחיר. חצי שעה פחות, לטעמי, הייתה עושה למחזה רק טוב. גם לאבסורד, מתברר, יש גבול סביר.
ייתכן שהבעיה היא בכלל בי. או בנו. תרבות הצריכה המהירה הרגילה אותנו למעברים חדים, לגירויים בלתי פוסקים ולעלילות שלא מעזות להישאר במקום. אולי שכחנו איך מחכים. אבל גם אם בקט התכוון שנרגיש את הזמן נמרח, מותר לנו להרגיש שהוא נמרח קצת יותר מדי. כוונה אמנותית אינה תעודת ביטוח מפני שעמום.
"מחכים לגודו" אינה הצגה לכל אחד. היא לא מתחנפת לקהל, לא ממהרת לשום מקום ולא טורחת להבטיח שבכל רגע יקרה משהו חדש. מי שמחפש בידור קצבי עלול לאבד סבלנות. מי שמוכן להתמסר לתיאטרון קלאסי, כזה שמעמיד במרכז את המילה הכתובה ואת האדם שמעניק לה חיים, ימצא כאן הרבה מאוד מה לאהוב. בסופו של דבר, לגודו אפשר לחכות לנצח. את עיני ושפריר, לעומת זאת, כדאי לראות עכשיו.
התרעות פיקוד העורף