היא כתבה כדי לא לשכוח, כדי לעבד את החוויה הקשה שעברה, כדי לעזור לנשים אחרות במצבה שיודעות על מה היא מדברת. ״נאנסתי בגיל 8 וחצי על ידי חבורת ילדים ונערים בשכונת יובל גד בגדרה״, מספרת אירית ראב (32), יוצרת המחזה ״הדם זוכר״. ״בעקבות האירוע הכל כך טראומטי הזיכרון הודחק לחלוטין. לפני שנתיים וחצי הייתה לי היזכרות מאוחרת, בעקבות טיפול שאותו התחלתי למטרות אחרות לגמרי. במסגרת הטיפול עלו תחושות וזיכרונות שחוברו יחד לזיכרון האונס. החלטתי להיעזר בתיאטרון כדי לעבד את האונס שעברתי לבמה, אבל גם לנסות ולסייע לשורדות אחרות״.
המחזה ״הדם זוכר״ מספר את סיפורה של ליליאן, קרימינולוגית לסבית צעירה שמעלה הרצאה בנושא ״האונס בישראל - רקע ותמה״, כדי להציב תמרורי אזהרה מפני מפלצות אנושיות שיש להיזהר מפניהן. במהלך ההרצאה עולים קולות שונים מהעבר ומההווה שמערערים את עולמה של ליליאן וגורמים לה לבלבל בין האמיתי לבדיוני. המחזה - שאותו כתבה יחד עם לירון סיני ואלירן מועלם - מורכב מסיפורי אונס שונים, ידועים יותר ופחות, ועלה השבוע לראשונה במרכז הגאה בתל אביב.
ראב, יוצרת, כותבת ומביימת מגיל 16, מעידה שבחלק מההצגות שלה היא מכניסה אלמנטים ביוגרפיים, כדרך לעבד חוויות שעברה. ״התחלתי בדרך התיאטרון בבימת הנוער ברחובות, שבו למדנו משחק, העלינו הצגות ולמדנו על עולם התיאטרון״, היא מספרת. אחר כך למדה בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בין ההצגות שכתבה וביימה: ״עד מתי יימשך מעגל האימה?״, שזכה במקום הראשון בתחרות משותפת בין הרשות למלחמה בסמים ועיריית רחובות; ״חופשיות״, שעלה בבית ציוני אמריקה ובצוותא; ״עוד שקל אחד אני בהודו״ ו״שטרניסטים״, הצגת מתח אינטראקטיבית שעלתה בבמות שונות ברחבי תל אביב.
ההיזכרות המאוחרת, שכאמור התרחשה אצלה במסגרת טיפול פסיכולוגי, התחילה בריח שעורר את הזיכרון. ״לכל בן אדם זה קורה בצורה אחרת״, היא אומרת. ״אצלי זה התחיל בריח מאוד חזק ואצל אחרים זה יכול להתעורר בצורה אחרת. מה שהייתי ממליצה בכל מקרה הוא לספר, לדבר. אם יש זיכרון שנראה מביך וטיפשי, יכול להיות שהוא באמת ככה, אבל יכול להיות שהוא מכסה משהו אחר לגמרי. אם מתבצעת תקיפה מינית, חלילה, על הסביבה של השורד להקשיב לו, לראות אותו, לתמוך. לא להשתיק ולהתבייש בזה״.
״אין ספק שכיום סף הגירוי למקרי אלימות עלה ואנשים מתחילים להיות סבילים יותר, בייחוד לאור מה שהם רואים בסרטים ובטלוויזיה. אבל הריבוי בעיסוק בנושא לא מעודד אותו או מוזיל אותו, כי מדובר באנשים בשר ודם, לא בדמויות בדיוניות. אני מאמינה שאף אחד לא רוצה שדבר כזה יקרה לילדים שלו או לבני משפחתו, ועצם ההזדהות הזו עם עוד שם שמוזכר בחדשות או עוד מקרה תקיפה מינית שמוזכר ברשת לא מאפשר לאנשים לבוא ולומר שזה בסדר ולגיטימי. נהפוך הוא. העיסוק בזה גורם לאנשים לפקוח את העיניים ולראות שזה יכול לקרות בכל מקום, לכל אחד, ואנחנו כחברה צריכים לעצור זאת, כמו שאני מנסה לעשות בהצגה״.
התרעות פיקוד העורף