"כל עתידי העולם", זה הטייטל שנבחר למתג את תערוכת הביאנלה העולמית לאמנות ה־56, המתקיימת אחת לשנתיים בוונציה. תשכחו מעתיד אחד לעולמנו - יש כאן עולם ראשון, שני ושלישי – ולכל אחד מהם עתיד שונה. ההפרדה בין העולמות מהדהדת בביאנלה, בין העולם המערבי־אירופי ועולם הפועלים, המהגרים, הפליטים והמנוצלים.
"הנוף הגלובלי שוב מנופץ באנדרלמוסיה, מצולק בשל מהומות אלימות, מבוהל מפני רוחות רפאים של משבר כלכלי ונגיפים מתפשטים, פוליטיקה בדלנית ואסון הומניטרי בלב ים, במדבריות ובגבולות, כשמהגרים, פליטים ועמים נואשים מחפשים מקלט בארצות שהן, לכאורה, רגועות ומשגשגות יותר", מסביר את המציאות אוקווי אנווזור, אוצר הביאנלה. "בכל מקום שאליו נפנה - משבר חדש, אי ודאות והעמקה של חוסר הביטחון לאורך כל אזורי העולם נראים כמזנקים למבטנו". אופטימי הוא לא.
עם הכניסה לתערוכה ב"ג'יארדיני", ועוד לפני שהנחת את עיניך על עבודה אחת, מתפשטת תחושה עגמומית וקשה. קולות שיעול והקאה מהדהדים באולם מעבודת הווידיאו של כריסטיאן בולטנסקי הצרפתי, והבועה שבתוכה שלנו מתנפצת לרסיסים. ה"שקופים" הפכו לחומר ביד היוצר, והאמנות העכשווית שולחת אגרוף לפנים. זה לא תמיד נעים, אבל חשוב.
בהמשך התערוכה, עץ אדיר שנעקר עם שורשיו; ציוריו של טצויה אישידה היפני, שבהם תלמידים הופכים לכלים מיקרוסקופיים מדעיים ומאבדים את צורתם
האנושית, בביקורת ברורה על החברה שלו; וצילומי ענק של סדנאות היזע העכשוויות של מפעלים מערביים בסין.
אי אפשר להתעלם מהדיסוננס בין האמנות העכשווית המוצגת בביאנלה, הקשה והבוטה, ובין אמנות הרנסנס, היפה והאסתטית, המציפה את ונציה ועולה על גדותיה. העולם שלנו השתנה. סכין נתקעת בגבה של בת 16 על שער העיתון, תיעוד של אנשים נדרסים ונרצחים, עוד ידיעה על מאות מהגרים מאפריקה שטבעו על ספינה בתקווה לחיים טובים יותר, ועורפי ראשים שרוצים להשיב את העולם לימי הביניים.
התרעות פיקוד העורף