הצגה עם שם כמו "איש לא חשוב" נשמעת כמו מחזה של צ'כוב או סיפור של קפקא. אלא שהפעם מדובר באיראן, מדינה שלא רק פצצת אטום יש לה, אלא גם אמנות ברמה גבוהה ומחזאי חד כתער שקוראים לו סאיף דיאן.
"הקסימה אותי האפשרות להעלות טקסט איראני בישראל. טקסטים יכולים לנדוד בין מדינות, במקום שבו אנשים, פיזית, לא יכולים. נראה לי אבסורד שאיראן וישראל, גיאוגרפית, לא כל כך רחוקות, אבל האפשרות שנוכל אי פעם לבקר באיראן נראית רחוקה עד בלתי אפשרית. אחרי שהבנתי על מה הוא, ריתקה אותי האפשרות לדבר על ישראל דרך איראן, במקום על איראן נגד ישראל, ובעצם להשתמש בנקודה ההיסטורית שעליה מדבר המחזה כדימוי למהלכים פוליטיים המתרחשים כיום בישראל. קלטתי את ההומור הטמון במצב שבו הוא נמצא, ומצאה חן בעיני האפשרות להעלות מחזה פוליטי, שבו אפשר לצחוק עליו, ובעצם גם לצחוק קצת עלינו".
"כשהתחלנו לעבוד לא חשבתי על אירוע מסוים בחברה הישראלית, אלא על מצב של אדם קטן אחד מול כוחות גדולים ממנו. אני מוצאת יותר ויותר הקשרים וקשרים לנושא של הגז. מבחינתי הכל קשור להכל. בסיפור המסגרת קיימות המעצמות המערביות שמתערבות בפוליטיקה הפנימית של איראן כדי שהתאגידים שלהן לא יפסידו. הממון הזר של הטייקונים שולט על המשחק, ומי שמפסידים הם האזרחים, כאילו המשאבים לא שייכים אליהם. אנחנו מקבלים מהמחזה תחושה כללית של אימה. של מה קורה כשהעניינים כבר לא בשליטתנו".
"זאת שאלה גדולה. יכול להיות שבני אדם תמיד הרגישו שהחיים שלהם הם לא תמיד שלהם. אני די אופטימית, אחרת לא הייתי אקטיביסטית. יש היום יותר ויותר התארגנויות אזרחיות שבהן אנשים מרגישים שיש להם יותר אמירה מאשר תחת הארגון הגדול והחזק הזה שנקרא 'מדינה'. לפעמים יש הרגשה שזה יוצא מכלל שליטה. תחושה של הצפה".
"העובדה שבחרנו להעלות את המחזה הזה בישראל 2015 היא זו ששמה אותו בקונטקסט שבו אנחנו משווים בין המקרים, אבל זה לא אומר שאני חושבת שאיראן של שנות ה־50 היא ישראל של שנת 2015. אני כן חושבת שיש לנו מה ללמוד מהמקרה ההוא, של הפלת ממשלת מוצ'אדק".
"איש לא חשוב", 13.12, ראשון, 20:00, תיאטרון תמונע, תל אביב
התרעות פיקוד העורף