גדוד הצלמים שארב בכניסה לאולם וכמות הסלבס שכיבדו בנוכחותם בתלבושות נוצצות הבהירו שהצמד עמיר־סביון התחמש מבעוד מועד בקהל ביתי, שמוכן ומזומן למחוא כפיים בטיימינג מדויק. האמת היא שאין לי שום בעיה עם זה, רק שהפעם מדובר בסיפור אחר.
אז על מה כל המהומה? ההצגה "חלפון 6 – עאלק מחזמר" עוסקת בעידן שבו הסמארטפון הפך לידידו הטוב ביותר של האדם. במרכז ההצגה - חבורת מבוגרים יושבים ביחד, קבורים בסלולרי שלהם, עד שרגב גונן, גיבור המחזה, עובר טרגדיה "נוראית": הוא מאבד את הסלולרי שלו בתאונת שירותים קטלנית. רגב, כמו רבים וטובים לפניו, מתפתה לשדרג למכשיר המשוכלל ביותר שיש, ומכאן והלאה הכל הולך ומסתבך.
על פי ההגדרה, מה שנראה על הבמה הוגדר כמחזה, אבל היה מורכב מדיאלוגים סתומים בפתיחה, והתוצאה הייתה שיעמום כזה גדול, עד שלא ראיתי שום נקודת האור ובחרתי לעזוב את האולם 20 דקות לאחר תחילת ההצגה, לקול שאגות הקהל עד אובדן עשתונות.
אם לסכם את הצפייה בהצגה, הרי מעולם לא ציפיתי שההצגה תסתיים כה מהר לנוכח התנועות המגוחכות והבעות הפנים הסתמיות של השחקנים, שהיו משוכנעים שזה מספיק כדי לגרום לקהל להתלהב ולצחוק בקל רם. לאור כמות המוזמנים שהגיעו לבכורה על תקן מעודדים מכורים, זה כנראה לא היה כל כך קשה.
התרעות פיקוד העורף