זוג צעיר נקלע לחובות כספיים כבדים. האישה אובססיבית לשופינג. והגבר, שיש לו שאיפות כלכליות בשמיים, מנסה בכל דרך אפשרית להוציא אותם מבוץ החובות הטובעני שלתוכו הם שוקעים. להלן תמצית "אהבה וכסף", הצגה מאת דניס קלי, שתרגם יותם בנשלום, ביים משה פרלשטיין ואחד משחקניה הוא שלום שמואלוב (57). "המצב הכלכלי של הזוג הזה, השייך למעמד הביניים, פוגע ביחסים ובאהבה שיש ביניהם, והתוצאה טרגית למדי", מתמצת שמואלוב את ההצגה. "המחזה המבריק והשנון הזה בנוי בצורה מאוד מיוחדת. הוא מספר את הסיפור מהסוף להתחלה, ולא תמיד דרך עיניהם של הגיבורים הראשיים, אלא דווקא דרך סיפורים של דמויות הקשורות לגיבורים - בדרך כזו או אחרת.

כך אנחנו פוגשים בסצינה אחת את הוריה של הגיבורה ומתוודעים לבעייתיות של היחסים בינם לבינה שסובבים סביב, איך לא, כסף. כך אנחנו קולטים באיזו אווירה היא גדלה, ועל אילו ערכים היא חונכה. או בסצינה אחרת, שמתרחשת בבר אפלולי. גבר מזדקן מנסה לשדל בחורה צעירה שפוטרה מעבודתה, ויש לה חלומות כמוסים להיות כוכבת ולהצטלם לתמונות פורנו. בסצינה הזאת אנחנו מגלים, כאילו בדרך אגב, פרט מפתיע שמשלים לנו את התמונה על התהליך שגיבור המחזה עובר".

איך אתה, אישית, מפרשן את המחזה?
"אני חושב שאחד הצרכים הבסיסיים של האדם הוא לחיות חיים בעלי משמעות. גיבורת המחזה מרגישה שיש משהו מעבר לצריכה האובססיבית. שהעולם הוא לא רק מספרים. שיש משמעות עמוקה יותר לקיום האנושי. אבל היא לא מצליחה להשתחרר מהמלכודת שבה היא נמצאת. בחברה שבה אנחנו ורוב העולם חיים היום, חברה קפיטליסטית, צרכנית, המקדשת את החומר, הכסף תפס את מקום המשמעות. זה מאמלל אותנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת מהלופ, כי זה מה שמשודר אלינו מכל מקום".

כולם אומרים שפעם הכסף לא היה הכי חשוב. האומנם?
"אני בא מבית שבו גדלנו ארבעה ילדים, שתי אחיותי, אחי ואני, בדירת שני חדרים בגבעתיים. אבי ז"ל היה ספר, ואמי ז"ל הייתה עקרת בית, שבעתות משבר, ולא חסרו כאלה, הייתה יוצאת לעבוד בניקיון בתים או בטיפול בילדים. לא היה מחסור באוכל. אמי הייתה בשלנית מדהימה, שידעה לנצל כל אגורה בקניות שעשתה. אבל, למשל, היה לי זוג אחד של מכנסי שבת. מדי שנה, ככל שגדלתי, אמא הייתה פותחת את המכפלת של המכנסיים, שהיו די גדולים, תופרת ומתאימה אותם למידותי. כך היה גם עם התחפושת לפורים. לומר את האמת, אף פעם לא הרגשתי שונה או מוזר, בטח לא מסכן. אני זוכר שאבי היה לוקח אותי לפעמים למספרה שלו ברחוב לילינבלום בתל אביב. היה רוכל בפינת רחוב נחלת בנימין, שהיה מוכר בייגלה עם זעתר, ואבא היה קונה לי. עד היום זה נחשב בעיני כמעדן. במשך כל שנות ילדותי זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי לאכול מחוץ לבית. בסוף יום העבודה אבא היה יוצא וטורק אחריו את הדלת. אף פעם לא נועל, כי לא היה חשש שמישהו ינסה לפרוץ למספרה ולגנוב. כשהייתי בן שבע פרצה מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הזאת דברים השתנו די במהירות. הרבה אנשים מכרו את הבתים הפרטיים הצנועים שלהם בגבעתיים ועברו למקומות אחרים. שכן שלי, ילד מהכיתה שאביו היה נהג טרקטור, עבר אחרי שנה מדירה של שני חדרים לווילה מפוארת בדרום גבעתיים. אביו ניגש למכרז לבניית חלק מקו בר־לב, למרות שלא היה לו אפילו טרקטור אחד, וזכה במכרז. במקדמה הוא קנה טרקטורים, שכר עובדים ובתוך זמן קצר הוא עשה מיליונים".

את נקודת התפנית הוא תולה, איך לא, במלחמה שבימים אלה חוגגת 50 שנה. "ההתעשרות המהירה בעקבות מלחמת ששת הימים הייתה מנת חלקם של לא מעט ישראלים", הוא אומר. "נוצרו הזדמנויות חדשות. הגיע כוח עבודה זול של ערבים מהשטחים הכבושים, והחגיגה הייתה גדולה. אז התחלתי להרגיש איך הפערים הולכים ומתרחבים. עם הפערים הכלכליים התחיל כרסום בתחושת הסולידריות, והחברה הישראלית הצעירה, שעד לששת הימים הייתה עסוקה בהגשמת החלום הציוני, הפכה לחברה של פרטים שעסוקים בעצמם. כשהייתי בן 14, פרצה מלחמת יום כיפור. השבר היה גדול, אבל הלקח, לצערי, לא נלמד עד היום".

"אהבה וכסף", תיאטרון תמונע, תל אביב

כוכב ההצגה "אהבה וכסף" מדבר על המסר שמאחורי המחזה

שלום שמואלוב, מדבר על תהליך הקפיטליזציה המשחית שעברה החברה הישראלית ממלחמת ששת הימים עד הלום: "החברה הישראלית הצעירה הפכה לכזו שעסוקה בעצמה"