שעת השי''ן הגיעה. 17:20, בחום יולי אוגוסט. ימים של תכנון, שעות של הכנה מנטלית קרבית. חשבתי שעשיתי הכל כדי להתכונן לרגע המכונן הזה, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שעומד לקרות, לרגעים של אימה וחשש אמיתי.
"ההופעה של מני ממטרה באלונית מתחילה ב-18:00, תגיע מוקדם", אמרו התחזיות, "כדאי לתפוס מקום". צדקו התחזיות. הגענו, שני המשולהבים ואני, מלאים בחדווה ובהתרגשות. דאגתי למלא את בטנם ולצנן את גופם בשייק בריא וטעים. את שלי כמובן שלא שתיתי (אבל ניחא). הכל מתקתק ועומד בזמנים. נכנסנו למתחם, התיישבנו כאשר מלא מקום מסביב. שתינו צחקנו. ואז החלה הלחימה בחזית הראשונה - החום. החזית השנייה פרצה כמעט במקביל - 40 דקות שצריך "לשרוף" עם שני ילדים, שכל קשר ביניהם לסבלנות ב-35 מעלות הוא מקרי על גבול הבדיוני.
הסבלנות פוקעת, הילדים פוקעים גם, אבל אמיצים, יחד עם אבא אחד חדור מוטיבציה להמשיך ולא להניף דגל לבן בשלב מוקדם. למרות שאיימתי על שניהם "שעוד פעם אחת אתם עושים את זה אנחנו הולכים הביתה", לא באמת התכוונתי לממש. התקדמתי עם התוכנית המקורית.
השעה 18:00 הגיעה ומני ממטרה לא עולה. מראות קשים של אבות רבים מכות עם אבות אחרים על פיסת דשא סינטטי החלו להיות שכיחים. ואז, רבע שעה אחרי המועד הנקוב, עם עיגולי זיעה, ריבועי עצבים, ילדים שהפכו לענקים ירוקים ו-55 דקות של אי תזוזה של הרגל - זה הגיע. "יאללה מסיבה בה בה בה בה, עם מני ממטרה רה רה רה רה רה, רוקדים ונהנים נים נים נים נים נים נים נים נים, במצעד הפזמונים".
נסיך הילדים שלי, הדמות לחיקוי שלהם, שמחקה "תרנגול בפקק", "מדוזה שנותנת נשיקה" ו"עורב שאומר שהמקום הוא ריק", החל את ההופעה עם הפלייבק שלו. למזלו של מני ממטרה, זה טור שמהווה פרשנות צבאית ולא ביקורת מוסיקה. אבל, כשאתה שומע את הילדה שלך שואלת בהתרגשות: "אבא, זה אמיתי?!", כשאתה רואה את הזאטוט השני עושה חיקוי של בת יענה ולא מפסיק לרקוד, אתה מבין שכל רגע של סבל, חרדה ואימה שווה הכל. שרדתי כדי לספר, ובעיקר להמליץ להורים על ההופעה. וגם, בעיקר, לפנות אליך מני ממטרה היקר, ולהגיד לך: "חיים שלי, חום יולי אוגוסט זה לא הזמן לעלות באיחור".
יצאתי לחופשה של שנתיים. נתראה.
התרעות פיקוד העורף