את סיפורה של א' מהבית הנשיא כולנו הכרנו במשך שנים ארוכות מהידיעות התקשורתיות, כתבות התחקיר המעמיקות ואפילו סתם סיפורי המסדרון של אותם הימים. כשמגיעים עם ידע מקדים על העלילה, ובעיקר על סוף הסיפור, פעמים רבות קשה להתחבר לסדרה המגוללת סיפור אמיתי, וזה בדיוק מה שקרה לי כשצפיתי ב"אלף" של YES.
אתחיל ואומר שאין לי צל של ספק שמדובר בסדרה בעלת חשיבות עליונה, שעל כל אזרח בישראל לצפות בה, או לפחות לצרוך את התוכן שהיא מביאה לשולחן. הבעיה שלי עם "אלף" ממש לא מתמקדת בעלילה, אלא בדרך בה בחרו להנגיש אותה לקהל הצופים השבוי מראש. כי הרי ברור לכולנו באיזה צד של הסיפור אנחנו נמצאים, ובדיוק מהמקום הזה - אין דבר שמאתגר יותר את המבקרים מהספה מאשר להציג את הצדדים שטרם נשמעו עד כה.
אבל לפני שנרד לפרטים, אספר לכם ש"אלף" היא סדרה שנכתבה בהשראת סיפורו של הנשיא משה קצב שהורשע באופן של ראש הלשכה שלו, וריצה עונש של 5 שנות מאסר. העלילה מגוללת את סיפורן של כל אותן נשים שנפגעו מהנשיא, בראשן א' ממשרד התחבורה, המגולמת על ידי השחקנית נלי מירה רובין.
הפרק הראשון של הסדרה הוא ריכוז עלילתי די אינטנסיבי יחסית לפרק ראשון, אך בסיפור שכזה מדובר ברעיון סוחף שזורק פנימה ישירות אל תוך הרגעים הקשים. הדרמה, שנכתבה על ידי תמר מרום ואברהם שלום לוי, מביאה את האירועים הכואבים ביותר של המקרה כמו סטירה מצלצלת לפרצוף, שנועדה לזעזע ולטלטל אותנו הצופים, על מנת שתתעורר אצלנו סלידה עמוקה ורגשות כעס על דמות הנשיא המיזוגן.
הבעיה היחידה שלי עם הבחירה הזאת, שהיא אמנם לא בהכרח מוטעת באופן רעיוני, היא העובדה שדמות הנשיא מוצגת לאורך כל הפרק רק במסגרת תפקידו. כלומר, באף שלב של הפרק הראשון אי אפשר לראות אותו משוחח עם חבר או קרוב משפחה, יוצא מכותלי המשכן או אפילו לובש בגד שהופך אותו מנשיא - פשוט לבן אדם. בעיקר כשכל אלה עומדים אל מול חייה השופעים של א' האנושית (אל מול הנשיא המפלצת). וכשהתסריט לא מציג בפנייך את התמונה המלאה, במיוחד כשהוא מבוסס על סיפור אמיתי, הוא מרגיש כאילו הוא חוטא לאמת, גם אם אינו.
ושלא יהיה טעות, הסיפור המסופר ב"אלף" הוא מחריד לכל הדעות, אך בהבניית קווי העלילה הייתי מצפה מהכותבים להציג לנו עוד צדדים של הסיפור, את אלו שאנחנו קצת פחות מכירים. שנוכל להבין את המניעים הקשים שהובילו למקרה הזה, או לפחות לצייר לעצמנו דמות עגולה בעלת עוד מאפיינים חוץ מהעובדה שיושבת על כס הנשיאות.
מה שכן, אני לא שוכחת לציין את המרכיבים המדהימים שנכנסו לסדרה. את ההשקעה בדקויות הקטנות, בהתגנבויות ליטופים ובמניפולציות רגשיות עדינות שמרמזות לנו כבר על ההתחלה על העתיד לבוא. ואני גם לא יכולה שלא לשבח את קאסט השחקנים המהפנט - יעקב זדה-דניאל שמגלם את הנשיא בדיוק ומחשבה עמוקה שמשתקפים החוצה, את נלי מירה רובין, שעושה רושם של הכוכבת הבאה של ישראל ואת אברהם שלום לוי, שגם כתב את הסדרה אך גם נכנס לנעליו של אבינועם גאון, יועץ התקשורת של הנשיא, באופן אמין עד כדי מעורר עצבים.
נכון שעל פניו לסדרה הזאת יש הכל: שחקנים מוכשרים, טקסטים סוחפים וסיפור אחד חזק ומטלטל, אך בשורה התחתונה הביצוע לקוי בעיני. לעניות דעתי, אין תחושת אובייקטיביות בכתיבת התסריט, ואף נראה כי הכותבים לא הצליחו לנתק את הרגשות השליליים שבוערים בהם בעקבות הסיפור ולהביא לצופה, שהוא רואה בו כאינטליגנט, כמה זוויות של הסיפור המזוויע שכולנו מכירים מחיי המציאות.
אז לא שאינני ממליצה לראות את הסדרה, אני כן. היא חשובה והמסר שהיא מעבירה חשוב יותר מכל קטע כתוב בתסריט או בחירת בימוי. אך בהחלט אני אשמח לפקוח את עיניכם ולגרום לכם להסתכל על "אלף" באופן מושכל שמודע לחוסרים ולפערי העלילה שמצויים בה.