הוא חזר. חיכינו לו בנשימה עצורה. היינו שבורים מהפציעות הקשות שספג בחילוץ הקודם. אמרנו זהו זה כשצנח מהגשר לנהר וישבנו שבעה, ובכל זאת, באיזשהו מקום קטן נותרה תקווה. והנה טיילר רייק חזר. פצוע, חבול, אבל מבריא. אשרינו.
והפעם נאלץ רייק לעזוב את הבקתה המבודדת שלו בהרים המושלגים, שם הוא מבלה את הפנסיה השלווה שלו ומדבר אל הלמפות ואל שתי תרנגולות שקנה בשוק, לטובת חילוץ רעייתו של מאפיונר ושני ילדיה, כאשר האישה הנ"ל היא לא פחות מאחותה של גרושתו של טיילר ואם בנו המת.
כמה דקות אחרי תחילת הסרט מתחיל מבצע החילוץ, שהוא למעשה סיבוב אחד של אקשן הכולל מכות, יריות, פיצוצים וסכינים שנמשך לא פחות מ־40 דקות. במהלך הסיבוב הזה טיילר לבדו הורג עשרות אנשים וחבריו למבצע הורגים עוד כמה עשרות ובסוף נמלטים ומגיעים לווינה. אלא ששם מאתרים אותם המאפיונר ואנשיו וכמה עשרות מהם מגיעים לחסל את טיילר ולקחת את המשפחה בחזרה, ושוב טיילר נאלץ לעבוד חצי שעה פלוס־מינוס ולהרוג עוד כמה עשרות אנשים.
זה למעשה הסיפור בסרט הזה: הסיטונאות. המכירה לא ליחידים. לא מחסלים שם בבודדת. ולא מעבירים אנשים מהעולם הזה בצ'יק צ'ק. כל התנגשות בין רייק לרעים נמשכת על המסך עשרות דקות, וכל סיבוב משגר לעולם הבא עשרות אנשים. חוץ מזה אין שם כלום. כמה גירודים מזויפים של שמינית סיפורים אנושיים - ילד רוצה לאבא, גרושתו של טיילר מגיחה לדיאלוג דומע קצר - אבל כל אלה הם רק הפוגה מלאכותית קטנה בין פיצוץ לפיצוץ. בלי הומור עצמי, בלי ייפי קאי איי של ברוס וויליס במגדל הלוהט, רק מבטים קשוחים של טיילר ומכות. לא מבין איך מישהו יכול לסבול את הכלום הזה.
לראות או לוותר: מומלץ ביותר למי שמעוניין בשעתיים ושלוש דקות של יריות ופיצוצים בלי צורך להפעיל את המוח. לאלה שאינם יכולים להביא את המוח לעצירה מוחלטת - לברוח. מהר.