איש כנראה לא יחלוק על היותה של אביגיל אריאלי מכוכבי שנות ה־90, אולם לצד הקריירה על במות התיאטרון ומרקעי הטלוויזיה והקולנוע, היא התפתחה גם בתחום של תרגול והוראת יוגה. “העיסוק שלי ביוגה החל לפני למעלה מ־30 שנה, במקביל לקריירת המשחק שלי", היא מספרת. “זה נבע לא רק מחיפוש אחר רוגע לצד המרוץ כשחקנית, אלא גם מהרצון להיות בתחום יצירתי שבו אוכל להעניק לאחרים, לא רק להיות עסוקה בעצמי. זה מה שהביא אותי להדרכת יוגה".

תלמידותייך הופתעו לגלות אותך בעמדה הזאת?
“אה, שטויות, לא עשינו מזה עניין".

התפקיד האחרון שגילמה אריאלי על המסך הגדול היה ב"פול גז", סרט הרפתקאות בבימויו של קובי מחט, שיצא בתחילת הקורונה. “רציתי להפסיק קודם לכן", היא אומרת. “ככל שהעמקתי בהדרכת יוגה, היו לי במקביל מאבקים ביני לבין עצמי לגבי איזו שחקנית הייתי. חיפשתי את הקול שלי וזה היה קצת מבלבל. בשלב די מוקדם הייתי מאוד מבולבלת לגבי הרצון שלי להיות בתחום של המשחק. כשאין מוטיבציה מטורפת עם מטרה שכביכול חייבים לכבוש, קשה להסתדר בתחום הזה".

הצד הקומי

אריאלי, 57, גדלה בתל אביב, בתם של מרצה לחינוך ושל מתרגמת. “כתלמידה מרדנית, פראית כזאת, התגלגלתי בין בתי ספר תיכוניים", היא מספרת. באותה תקופה החלה קריירת המשחק שלה כשניצודה לפרסומות. לתפקידה הראשון, כדפי ב"המאהב", סרטה של מיכל בת אדם על פי ספרו של א.ב. יהושע, היא נקלעה באקראי, בזמן ששירתה כמורה חיילת. “מישהו ראה אותי ברחוב והזמין אותי לאודישן", היא מציינת. “הסרט היה בשבילי חוויה לא פשוטה. כמי שהייתה ילדה מבחינה מנטלית, אולי הייתי צעירה מדי ולא ממש מוכנה לסצנת אהבים טראומטית עבורי, שהייתה לי עם שחקן ערבי צעיר, שהיה עוד יותר לחוץ ממני. היה לי קשה עם הצילומים שם, חלמתי עליהם בלילות והיו לי מהם סיוטים. מצד שני למדתי הרבה ממיכל (בת אדם), שניסתה שוב ושוב להרגיע אותי".

ראית את עצמך אז כובשת בסערה את הקולנוע הישראלי?
“ממש לא. בכל דבר שאני עושה יש לי האינטואיציה הנכונה לגבי הנפח שזה יתפוס בציבור. כבר אז היה לי ברור שלא אנסוק ישירות אל התהילה. כחיילת התחלתי ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב. מניסן, עם משקפי השמש הנצחיים שלו, משום מה פחדתי ולא התקרבתי אליו יותר מדי".

בהמשך כיכבה ב"תל אביב־לוס אנג’לס", סרטו של שמוליק אימברמן, לצד דודו טופז. “הוא היה בסדר כזה", אריאלי אומרת. בין סרטיה הבאים היו “שלג באוגוסט", בבימוי חגי לוי; “חולה אהבה בשיכון ג’", בבימוי שבי גביזון, שם כיכבה לצד משה איבגי; “הביוגרפיה של בן", בבימוי דן וולמן; ו"גיבורים קטנים", בבימוי איתי לב. “אני לא יכולה להגיד על איבגי שהוא הטריד אותי מינית", היא אומרת כעת על השחקן, שכזכור הורשע בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית וריצה בגינן מאסר. “גם אם הוא התבטא תוך כדי צילומי הסרט בכמה התבטאויות מאוד לא אלגנטיות, אני הבנתי את הדברים בקונטקסט של התקופה ההיא. ככל שזה היה גועל נפש, דוחה ועלוב, בי הוא לא פגע ולא הרגשתי מאוימת מצדו".

חווית הטרדות ממקומות אחרים?
“אני ילידת שנות ה־60, מה שאומר שספגתי הטרדות מיניות בכל וריאציה אפשרית, משהו שהיה יומיומי. אבל לעומת האגרסיביות שהייתה, נהניתי לעבוד עם במאי כמו איציק ויינגרטן, שכאז כן היום הוא איש עדין, חברי ומקסים. לעומתו, הרוב הרשו לעצמם להתנהג באופן לא תקין. למזלי, ידעתי לגונן על עצמי ולהימנע מפגיעה בי".

אריאלי הייתה מחלוצי ערוץ הילדים. “זאת הייתה חוויה נפלאה, חד־פעמית וייחודית", היא אומרת. “כמנחים, היינו שם כמה חבר’ה צעירים, שלא כל כך הבינו מה הם עשו, וכל יום היינו ממציאים דברים חדשים בצורה משוחררת ומשתוללים. מכך יצאו דברים נהדרים, כולל הצד הקומי שבי שנחשף. גם כתבתי, ערכתי וראיינתי, דברים שלא היו ברשימת המטרות שלי, אבל זה קרה".

באחד מתפקידיה הראשונים בתיאטרון שיחקה מול יוסי בנאי בהצגה “מראה מעל הגשר" בתיאטרון הבימה. “הוא היה איש מקסים, משעשע ונעים הליכות", היא אומרת. “במאי ההצגה, איציק ויינגרטן, היה הבמאי שביים את רוב ההצגות ששיחקתי בהן, אם כי עבדתי גם עם במאים אחרים, כמו מיקי גורביץ’, שביים בבית ליסין את ההצגה ‘מים קדושים’ וכמו אלדד זיו, שביים בתיאטרון חיפה את ההצגה ’אילוף הסוררת’ עם רמה מסינגר וג’וליאנו מר".

עמידות מסוימת

זה שלוש שנים היא עובדת כשכירה במכון האונקולוגי בתל השומר. “התגלגלתי לזה כשחיפשתי עבודה מסודרת בתקופת הקורונה", היא מספרת. "כששמעתי על העבודה שם, נעניתי לה כמי שיש בה צד טיפולי שכל השנים חיפש את הביטוי שלו. אני עושה את זה כעת במחיצת אנשים שמאוד־מאוד פוחדים מהמוות, שמרוב פחד הם לא יודעים איך להתמודד איתו, אם כי אנחנו יודעים שבסוף כולם מתים. יש שאני עוזרת להם ברמה הבירוקרטית ויש שאני מקשיבה להם, מה שחשוב לאנשים במצבים האלה. כל מטופלת ובני משפחתה, והצורך שלהם".

מניין יש לך את הכוחות לכך?
“זה לא דורש הרבה כוח, אלא עמידות מסוימת וכוח נפשי".
בנוסף לשלל עיסוקיה, היא גם לומדת פסיכותרפיה. “עוד מעט אעסוק בכך", היא אומרת. “זהו עיסוק המשיק במידה מסוימת למשחק, אבל בהחלט זה לא אותו דבר".

ויתרת על המשחק?
“לא לגמרי. אני פעילה ב’אקטורס סטודיו’, קבוצת השחקנים שהקים עודד קוטלר. אנחנו נפגשים מדי שישי ועושים שם כל מיני סצנות, מציגים אותן. אנחנו קבוצה של שחקנים מקצועיים, המתאמנים על הכלי שלהם ושומרים על הכושר שלהם. זה חשוב לי, כי הגם שאני לא משחקת כעת, אני מרגישה כיום שחקנית יותר מאי פעם, למרות שכשעדיין מזמינים אותי לאודישן, אין לי כוח ללכת אליו".

תשואות הקהל לא חסרות לך?
“הן מעולם לא עניינו אותי, והפרסום לא סחרר אותי. לא הייתי רוצה להישמע כמתחסדת. אומנם יש בכך חלקים נעימים לעומת חלקים שקשה לי איתם, אבל אני ממש לא מתגעגעת לפרסום שנלווה למה שעשיתי. הייתה לא מכבר פגישת מחזור של מנחי ערוץ הילדים - ואני לא הלכתי".

אינך נוסטלגית?
“אני דווקא כן נוסטלגית, אבל אין לי כוח לחלוקת הכיבודים הזאת ולמשחקי האגו".

אריאלי היא אם לשניים. רחל, כמעט בת 30, היא בתה מנישואיה לשלומי ברכה, איש להקת משינה, העוסקת בניהול אמנים בחברת מוזיקה. בנה יפתח, 20, חייל בתיאטרון צה"ל, נולד ממערכת היחסים שהייתה לה עם השחקן ששי סמוכה. את זמנה הפנוי בימים אלה היא מקדישה גם למחאה נגד הרפורמה המשפטית. “בשבת הקודמת הייתי בין הרבבות שעלו לרגל לירושלים בחום נוראי ובערב הפגנתי בקפלן", היא מספרת. “אני שמאלנית גאה ויהודייה גאה, שלא מתביישת בעמדות שלה ומוכנה להילחם עליהן".