כמעט 50 שנה חלפו מאז שחוליית מחבלים חדרה לקריית שמונה ורצחה 18 ישראלים. את הטבח זוכרים, אומרים התושבים, את קריית שמונה שכחו.
דימוי גוף, דיכאון ומיניות: מיה דגן וצחי הלוי מדברים על בריאות הנפש
הזוג שלא הצליח להפוך לזוג, עלול להתפרק רגע לפני הסוף | חתונה ממבט ראשון
ב־11 באפריל 1974 חדרה מלבנון חוליה בת שלושה מחבלים ונכנסה לתוך העיירה קריית שמונה. בתחילה פנו המחבלים לבית הספר יאנוש קורצ'ק, אך לא מצאו שם איש בשל חופשת חול המועד הפסח. הם המשיכו אל בניין ברחוב יהודה הלוי 13, חדרו לדירה ורצחו את יושביה. משם עברו אל הבניין הסמוך, מס' 15, עברו בשיטתיות מדירה לדירה, רצחו ופצעו את יושביהן והמשיכו לטפס במעלה הקומות.
בינתיים התארגנו מסביב לבניין יחידות צבא שכרזו למחבלים להיכנע, אך אלה לא ענו. במהלך חילופי האש עמם פגע קליע בתרמיל נפץ שנשא על גופו אחד המחבלים ומהפיצוץ שהתרחש נהרגו שלושתם. כשנספרו ההרוגים, התברר כי בפיגוע נרצחו 18 ישראלים, בהם שמונה ילדים ושני חיילים.
סרטה של ליסה פרץ - בעצמה תושבת קריית שמונה לשעבר - משחזר את מסע הרצח מנקודת ראותם של הניצולים. ביחד עם פרץ ויוצרי הסרט האחרים, רובי אלמליח ואילנית באומן, מטפסים הניצולים קומה אחר קומה, דירה אחר דירה, ואלה - אף על פי שכמעט 50 שנה עברו מאז הטבח - זוכרים בחיות אדירה את המראות של בני משפחתם המוטלים מתים לידם. כולם זוכרים צבע אחד - את האדום של הדם המכתים כל פינה.
זהו חלקו רב־הכוח של הסרט: הראיונות עם הניצולים ושחזור מסע הרצח. בסרטי הווידיאו מהאירוע שהיוצרים הצליחו להניח עליהם את ידם הסרט לוקה דווקא. אין בהם שיטה, כמעט אין מי שייתן סדר או צורה בהשתלשלות האירועים שמחוץ לבניין, בהחלטות הצבאיות, בתפקוד הכוחות. אנחנו למדים שנעשו תחקירים מאוחרים על כלל האירוע ולשבריר של זמן גם רואים דוח כלשהו, שממנו איננו מספיקים ללמוד דבר.
זוכרים את האירוע, שכחו את קריית שמונה, טוענים התושבים. אין עבודה, האוכלוסייה הצעירה נוטשת, שרים וחברי כנסת מגיעים רק לקראת הבחירות, מפזרים הבטחות ונעלמים. אנחנו מכירים את הפזמון הזה. אלמלא שחזור טבח שהתרחש לפני 50 שנה לא היינו מזכירים היום את קריית שמונה.
לראות או לוותר: חובה לראות. (יום ראשון, 3.9, 21:15, ב־HOT8 וב־HOT VOD)