השנים האחרונות הן שעתו הגדולה של ז'אנר הדוקו הספורטיבי. יצירות שמנסות לרדת לעומקן של אגדות ספורט, משחקים או אירועים גדולים מהעבר הפכו מתת-ז'אנר לאוהדים מכורים בלבד לבידור לכל המשפחה, גם מי שלא בהכרח חי משבת לשבת.
וכשיש טרנד מצליח באוויר, אפשר לסמוך על דיוויד בקהאם שיצטרף אליו. השבוע עלתה בנטפליקס "בקהאם", סדרה בת ארבעה פרקים אודות הכדורגלן האנגלי שהפך לאייקון פופ גלובלי שחורג בהרבה מגבולות הספורט.
הסדרה, חשוב לציין, הופקה על ידי "סטודיו 99", חברת הפקה בבעלותו של אחד, דיוויד בקהאם (למה 99? כי זו השנה שבה זכתה מנצ'סטר יונייטד הגדולה של בקהאם ב"טרבל" - אליפות אנגליה, הגביע האנגלי וגביע אירופה לאלופות). יש לזה יתרון - והוא בכך שיש לנו גישה לחומרי ארכיון נדירים, ובכך שכמעט כל שם גדול שרלוונטי לסיפורו של בקהאם הסכים להתראיין אליה. ויש לה חיסרון גדול - והוא בכך שבדומה ל"הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן, הסדרה עדינה מאוד, בלשון המעטה, עם הכוכב שלה.
בקהאם הוא כמובן כדורגלן ענק וגיבור ספורטיבי (גם של כותב שורות אלה), אך לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא לא חף מטעויות ומביקורת. הסדרה אמנם מתייחסת לכמה מאלו, אך בצורה שכמעט תמיד מציגה את הגיבור שלה ואת בת זוגו, ויקטוריה בקהאם (פוש ספייס), כקדושים מעונים שהעולם המרושע עשה להם עוול.
כך למשל, סאגת עזיבתו של בקהאם את מועדון נעוריו, מנצ'סטר יונייטד, מתוארת כגחמה שרירותית של המאמן האגדי אלכס פרגוסון, שקם יום אחד והתנכר לכוכב אותו טיפח מגיל צעיר והעלה לגדולה. אם תשאלו את פרגוסון (וכבר שאלו), הוא יספר לכם את הסיפור מכיוון אחר לחלוטין: בקהאם, שהפך בעקבות נישואיו לספייס גירל מכוכב כדורגל לכוכב פופ, הפך לטענתו לגדול יותר מהמועדון והסתנוור מעט מהמעמד, מה שבא לידי ביטוי בירידה ביכולתו המקצועית. פרגוסון כמובן מתראיין בסדרה, אבל הנרטיב השולט הוא זה של בקהאם.
גם המעידה של בקהאם בחייו הפרטיים, כאשר בשנת 2004 נחשף כי ניהל רומן מחוץ לנישואים, מוצגת בצורה שבה בקהאם הוא אך ורק קורבן - לחטטנות של התקשורת בחייו הפרטיים. זו אכן אהבה לחטט בחייו בתקופה שהיה הכוכב הכי גדול בעולם בתחילת המילניום, אבל תמיד מדובר במשחק דו כיווני. בקהאם הפך למטרה מכיוון שבחר להפוך לכוכב פופ והתמסר לאור הזרקורים. הוא תמיד היה יכול לנהוג בדומה לחברו פול סקולס, שמרואיין גם הוא בסדרה - כדורגלן נפלא שמחוץ למגרש היה טיפוס אפרורי שכמעט ולא נחשף בתקשורת.
אם כך, מי שמחפש מבט ביקורתי על תופעת בקהאם (המרתקת, אין להכחיש) - יצטרך לחפש אותו במקום אחר. זה לא אומר שאין סיבה לצפות ב"בקהאם" - ולו רק בגלל הנוסטלגיה המתוקה לימים היפים שלו ושל מנצ'סטר יונייטד בסוף שנות ה-90 (שהופכת מתוקה עוד יותר בימים אלה, כשיונייטד נמצאת בקריסה מקצועית ותדמיתית חסרת תקדים, ולאוהדים נותרו רק הזכרונות). היא מציגה גלרייה של מרואיינים מצוינים - פרגוסון, גארי נוויל, אריק קנטונה והמבדר מכולם, רוי קין ("מי לעזאזל קונה עט?"). גם ויקטוריה מתגלה כמרואיינת מעניינת וחושפת רגעים בהם כעסה על בעלה, כשהעמיד את הקריירה מעל למשפחה. דווקא האיש עצמו הוא כנראה המרואיין הכי פחות מעניין בסדרה. טוב, הוא אף פעם לא היה איש של מילים.
לראות או לא לראות? אם אתם אוהדי מנצ'סטר יונייטד או סתם נוסטלגיקנים של כדורגל - לא להחמיץ, למרות המגרעות. אבל קשה להאמין שהקהל הרחב יתחבר לסדרה כמו ל"ריקוד האחרון" בזמנו.