תחנונים בפני הערוצים
בקשה – מה זה בקשה, תחנונים – בפני המגישים והאורחים בערוצי החדשות: אולי תפסיקו לדבר שלושה אנשים בו־זמנית?
אולי, אם אפשר, תפסיקו להיכנס אחד לדברי השני? אולי תקשיבו עד הסוף לדובר שלו נתתם את רשות הדיבור ולא תקטעו אותו שלוש פעמים במשפט? אולי לא תדברו שלושה אנשים ביחד?
"על מה את מדברת?": הבן השכול צעק על אדווה דדון בשידור
מנחה לשעבר ב-BBC חשפה: זו הסיבה שהרשת לא תקרא לחמאס 'טרוריסטים'
מרוב שאתם שורצים באולפן התחלתם להרגיש כאילו אתם בבית בשיחת סלון של שישי בערב, אבל, להזכירכם, שימו לב, גם אנחנו שם. וכשכולכם צועקים ביחד זה פשוט לא נעים. אז אולי, אם אפשר, תפסיקו להיכנס אחד לדברי השני?
הוא גדול, הוא גדול?
מותר לא להתעלף מדובר צה"ל? הוא נוקשה, פניו קפואים, הוא לא אומר דבר מעבר לג'יבריש הצה"לי וחדשות שכבר פורסמו. אז מה אם הוא יפיוף?
מותר לא להתעלף מדובר צה"ל? כלומר, בימים האלה כשההיסטריה סביב תא"ל דניאל הגרי בשיאה, עד כדי כך שאפילו צולמה ושודרה כתבה ביום שישי שהוא נושאה, שברשתות החברתיות נשפכות המחמאות כמים וגם ההודיות ל"איש המרגיע", אז בכל זאת מותר לציין שיש כאלו - למשל אני - החושבים שמדובר, באיך נגיד את זה בלי שכמה מכרות שלי יפרקו אותי לשבבי דיקט, שלא מדובר באיש המתאים ביותר לתפקידו.
לא שחס וחלילה אני מזלזל בבנאדם. בטח שלא בהישגיו הצבאיים. לא הייתי רוצה לפגוש אותו בלילה ליד שונית אלמוגים אפלה. אלא שלתפקיד הדובר הכללי של הצבא מונה הגרי לא בשל כישורים תקשורתיים יוצאי דופן שהפגין במהלך שירותו עד כה, אלא עקב החיפוף המקובל בצבא בענייני דוברות: סידור עבודה לקצין בעל דרגה גבוהה שאין במיידי תפקיד פנוי בשבילו.
זו הסיבה שאני חושב שאפשר היה למצוא מישהו מתאים יותר: הגרי עומד על המקום קפוא כמו ארטיק. פניו חסרות הבעה - לא חמימות, לא חיוך, לא צער, לא כעס. כשהוא נשאל שאלה, הוא לא עונה בעברית של אנשים, אלא בג'יבריש הצה"לי הנבוב: נילחם, נשמיד, האויב יידע את נחת זרוענו, צה"ל תוקף במלוא העוצמה - בחייאת הגרי: אם אין לך מה להגיד, אל תגיד את זה.
כשאתה אומר: נילחם ונשמיד ומלוא העוצמה, צפירת אזהרה מתחילה לעלות ולרדת לי בגולגולת, מבשרת לי שהנה אני הולך לשמוע ממך כלום. בעל המכולת שלי מודיע לי מדי יום בין החלב והביצים שהפעם נגמור אותם, והמידע הזה שאני מקבל ממנו שקול פחות או יותר למידע שאני מקבל ממך.
הגרי מדקלם את התפקיד שלו. אין לו החמימות והעורמה היידישאית שהיו למשל לאבי בניהו, שידע להקסים, להתחבר ולסובב יופי את הכתבים הזרים. הגרי הזקוף, היפיוף, שבא מבין השורות הלוחמות, ישר מדי. מי שצפה ב"ארץ נלחמת" ביום ראשון האחרון בחיקוי (הארוך, המייגע, הבלתי מצחיק עד כדי מבוכה ותמיהה) של תא"ל הגרי היה יכול לקבל בתוכנית הבידור כמות מידע זהה שקיבל חצי שעה קודם לכן מהגרי המקור. אז עם ביבי, שלא אומר דבר, וגלנט, שנראה כאילו מופעל בידי בובנאי, פלא שאנחנו מפסידים במלחמה הזו בזירה התקשורתית?
הצטרפו למלחמה, ערוצי i24NEWS
צופה בארץ דוברת אנגלית יכול לקבל את החדשות באופן מקיף ורענן יותר מאשר i24NEWS מציעים לו. אלא שב־i24NEWS ישראל היא הגוד גאיי
החל מהשבוע שעבר פתוחים ערוצי רשת i24NEWS בשלוש שפות השידור שלהם - אנגלית, צרפתית וערבית, בכל הפלטפורמות העיקריות. רשת i24NEWS החלה לפעול בשנת 2013, והיא פועלת מנמל יפו במתכונת של שידורי חדשות, כתבות ופרשנויות. צפיתי לא מעט שעות בשידורי הרשת באנגלית השבוע, וקשה לומר שנפלתי מהכיסא.
לא כל המגישים שולטים לגמרי בשפה האנגלית על כל דגשיה וטעמיה, והעיתונאים בשטח עוד פחות. הפרשנים באולפנים משתייכים לשורות השנייה והשלישית של מעמד “המומחים" בארץ. נושאי הדיונים הם בדרך כלל כאלו שנטחנו עד דק בערוצי החדשות, ונראה כאילו הרשת כולה נמצאת בפיגור של שבוע לפחות אחר האירועים.
חובה, למען ההגינות, לבחון את איכות השידורים לפי קהל היעד שלהם. צופה בארץ דוברת אנגלית יכול היה לקבל את אותו מידע שמגישה לו i24NEWS שבוע קודם לכן, באופן מקיף ואיכותי יותר ב־CNN ,SKY וכו'. יתרונה של i24NEWS הוא בזווית השידור - במרפסת שממנה היא משקיפה אל האירועים, ומכאן הישראלים הם הגוד גייז בסיפור הזה. כל צופה מוזמן להחליט בעצמו מה חשוב לו יותר.
"ארץ נלחמת", יום א', 5.11, קשת 12
אין קשר בין החיקוי של הגרי, בריק ויוסיאן לבין סאטירה, קומדיה – אפילו על חיוך היינו מתפשרים. ואז בתוך שנייה אחת, “ארץ נלחמת" הופכת לאינטליגנטית ומצחיקה. לך תבין
לך תבין את יוצרי “ארץ נלחמת". החיקוי של הגרי, החיקוי של בריק, גם זה של יוסיאן - בזה אחר זה שלושה קטעים שביניהם לבין סאטירה, קומדיה, אפילו על חיוך היינו מתפשרים - אין ולו הקשר הקלוש ביותר. כאילו התיישבו על דלפקו של קיציס שלושה טיפוסים מאופרים ומדקלמים קטעים מתוך העיתונות הכלכלית היומית.
וככל שהקטעים נמשכים ומתארכים, הולך וגדל החריץ במצחו של הצופה. הולך וגדל סימן השאלה. כלומר, מה הולך פה? למה האנשים האלה מתנהגים ככה? מי נתן להם זמן שידור כדי לפלוט את ההבל התפל הזה? הלו, אלה האנשים שעושים את "ארץ נהדרת"?
ואז, בבת אחת, כאילו מישהו נתן את האות, הם יוצאים מהאולפן ומתחילים להצחיק. הוועדה של אמסלם. סרטוני הטיקטוק. צחוק נקי ובריא. לך תבין את זה.
הסרט שלא שודר
ולסיום: למה לדעתי צריך לשחרר לפרסום את סרט הזוועות של חמאס
נכון ליום שני בערב הסרט של תיעוד מעשי חמאס ביישובי העוטף, שהוגדר כ"סרט הזוועות", לא שוחרר לפרסום. שגרירים “זכו" לצפות בו, חברי כנסת, עיתונאים זרים, אבל שאר עמך, בארץ ובעולם, לא קיבלו אליו גישה. ראש הממשלה, כך נודע, עדיין מתלבט אם לאשר את הצפייה בו.
חודש תמים כבר עבר מאותו יום ארור. התקשורת העולמית אוכלת לתיאבון את ההרס בעזה ומרחיקה תומכים מישראל. יש בידי ישראל, כפי שכבר ציינתי פה, נשק הסברתי רדיואקטיבי, וכאן עדיין מתלבטים.
אני רוצה לראות את הסרט. בעצם, אני תובע לראות את הסרט. לא מטעמים נקרופיליים, אלא מתוך שהוא שלי לא פחות מאשר הוא שייך לנתניהו. הזוועות שמצולמות בו נעשו לעם שלי, ואני מבקש לשמר את הזעם, את הרצון לנקמה, ובעיקר כדי להתאבל על אחיי ואחיותיי אזרחי מדינת ישראל, שנעשו בהם המעשים הללו. ולאיש אין זכות למנוע את זה ממני.