דני אבדיה קולע 43 נקודות
בשבוע שעבר קלע שחקן הכדורסל הישראלי 43 נקודות במשחק קבוצתו וושינגטון וויזארדס נגד הניו אורלינס פליקנס. כבר שנים אני מייבב כאן על הצמד המשדר את המשחקים עידו גור ושמחה ריגר, המחריב בפטפטת בלתי פוסקת ובצעקות שכמותן ניתן לשמוע רק בספארי את שידור המשחקים מהליגה הטובה בעולם, עד שהברירה שנותרת בידי היא להנמיך את הווליום לאפס, או לוותר על הצפייה במשחקים בכלל.
בשנים האחרונות, עם הצטרפותו של אבדיה ל־NBA, הפך סיקור משחקי קבוצתו לאובססיבי, ובעוד ברחבי ארצות הברית משחקות קבוצות נפלאות עם שחקנים נפלאים, מתעקשים גור וריגר מערוץ הספורט לשדר כמעט רק את משחקיה של וושינגטון החלשה והבלתי מעניינת להחריד, כשהם הופכים את אבדיה החיוור בדרך כלל למראית הליגה כולה.
השנה, מתוך רצון להימנע מעוגמת הנפש הכרוכה במפגש עם לורל והארדי מערוץ הספורט, ומתוך כוונה לפגוש שחקנים נוספים מלבד אבדיה, רכשתי מינוי לליגת ה־NBA המאפשר לי לראות בשידור ישיר כל משחק שביקשה נפשי, וגם את אלו שהחמצתי בשידור מאוחר. המחיר, יצוין כאן, שווה לכל נפש, והמרחק מריגר וגור שווה כל סנט.
לא מיד קלטתי אגב עד כמה המרחק מריגר וגור בריא לאדם. זה קרה אחרי שצפיתי במשחק ופתאום הרגשתי איזו תחושה של הנאה מוזרה יורדת עליי. לקחתי פאוזה וחשבתי למה והבנתי מיד: השדר והפרשן במגרש מנהלים ביניהם שיחה כמעט נינוחה, אינטליגנטית ומעוררת מחשבה על המשחק. הם אינם מרעילים את האוויר בביטויי לעג ובוז כלפי שחקנים או מאמנים, כפי שמרשים לעצמם גור וריגר. הם אינם משמיעים צרחות של פרימאטים. הם אינם מטרחנים את השידור בשיטפון של נתונים סטטיסטיים חסרי תועלת ותוחלת, שהצופה שוכח אותם בשנייה שבה נאמרו. הם אנשים נעימים, מנומסים, מקצוענים ומעוררים רצון להיפגש איתם סתם ככה ולדבר כדורסל. והם בהחלט מתרשמים מדני אבדיה, למי שזה חשוב לו. אז מי צריך את ריגר וגור.