הכנסת יצאה בשבוע שעבר לפגרה, אבל "ארץ נהדרת" לא הורידה אתמול (רביעי) את הרגל מהגז, והוכיחה פעם נוספת שהיא הכי חדה כשאין אירועים מובנים מאליהם ששולטים בסדר היום. בהיעדר (יחסי) הספינים וההתבטאויות המקוממות של חברי הכנסת, נראה שלכותבים היה רגע לנשום ולהגות תוכנית שהייתה קוהרנטית מתחילתה ועד סופה, ואולי חשוב עוד יותר: עסקה לא מעט בחיים עצמם.
בפרקים הקודמים
הקואליציה חוגגת את החופש הגדול, ורגע אחד ששבר את הלב | ארץ נהדרת
הצד האפל בנתניהו, וחיקוי אחר שעבר את הגבול | ארץ נהדרת
לימור סון הר מלך מציגה: האימה שמחכה לנו אחרי המלחמה | ארץ נהדרת
מערכון הפתיחה, שלרוב מציג דמויות אלמוניות ולא אישי ציבור ששולטים בזמן המסך, נותן את הסיפתח לתוכנית שסיכמה את חצי השנה הראשונה של המלחמה, תחת הכותרת "המדריך המלא לניהול הפניקה". ואכן, חברי "קבינט השמועות" במערכון אכולי פניקה.
שבוע אחרי החיסול הדרמטי של הבכיר האיראני בדמשק, ישראל בכוננות שיא לקראת התגובה של טהראן שמתעכבת להגיע, ובקבינט השמועות דנים בדיווחים אחרונים על תקיפה בשנ"צ האחרון של הרמדאן או ביום ההולדת של חומייני (ככל הנראה התכוונו לחמינאי, שאכן חוגג את יום הולדתו ה-85 בשבוע הבא). בין לבין, זמזום של יתוש או הרחש של מסנן המים מבהילים את אחד מחברי הקבינט שמדובר במתקפת כטב"מים.
ברוחו המערכון מזכיר את הפתיח שזכה לשבחים מקיר לקיר, שבו חייל מילואים עייף (אודי כגן) שר "כמה טוב שבאתי הביתה" כשברקע משפחתו מתקוטטת "כאילו שום דבר לא נשבר". הוא אמנם פחות קולע ומרגיש מעט ארוך מהנחוץ, אבל הוא מצליח שוב להביא מגוון דמויות שמוכרות לכולנו כמו זאת שיש לה בן חייל, או ההוא שנמצא במרחק שמועה אחת מההתמוטטות עצבים כוללת.
המערכון גם שם על הכוונת את אחד ממושאי הביקורת המרכזיים של התוכנית: ערוצי התקשורת שמלבים את הפניקה במטרה להדביק את הצופים למסך. מאז החיסול בדמשק, כל מהדורה (מוקדמת, לפני החדשות, המרכזית וגם תוכנית הלילה) חייבת לכלול איזה פרשן, חוקר, בכיר לשעבר או אדם עם קול וחזות סמכותית שיעריך איך איראן הולכת לתקוף.
כל אחד מאיתנו מכיר (או בעצמו כזה) אדם שנמצא על הקצה, והזמזום הזבוב שהפך לכטב"מ מזכיר נשכחות מתקופה בה היינו תמימים הרבה יותר (מאי 2023), אז צעירה שנבהלה מג'וק בבית קפה הקפיצה את כל יושביו שהיו בטוחים שמדובר בפיגוע. כמעט שנה אחרי, ישראל הרבה יותר על הקצה, והרבה יותר חמושה, ויש לקוות שגם בפעם הבאה נקבל כותרת מטרידה אך משעשעת, ולא אירוע מזעזע נוסח הירי (יש יאמרו, הוצאה להורג) של יובל קסטלמן בפיגוע בכביש המנהרות.
מוטיב הפניקה נמשך גם לפאנל באולפן, עם מערכון שמגחיך את כתבות הצרכנות המגוחכות גם ככה. רצועת הצרכנות במהדורות החדשות הפכה כבר מזמן למריחת זמן אוויר חסרת בושה: בימי שגרה אלו ישראלים שגרים בחו"ל ומצלמים את עצמם משווים מחירים בסופר מרקט, ולעת מלחמה אלו המודאגים שמרוקנים את המדפים כדי להצטייד לשעת חירום.
מהצד השני של חץ הביקורת על הצטיידות הציבור לשעת חירום, נמצא מסביר פיקוד העורף אל"מ ירון בר דיין, שהפך לכוכב לא צפוי של המלחמה עם סדרת פרסומות יצירתית ומלאת הומור של פיקוד העורף. הוא מרגיע "אין צורך לכסות את החלונות בבד שחור כדי לחסום את נחיל הכטב"מים", ובמסך המפוצל כתבת הצרכנות מנסה לברר אם צריך לכבס את הבד השחור אחרי כל התקפה.
זאת למעשה גרסה עדכנית למערכון האטרופין המיתולוגי של "העולם הערב" ממלחמת המפרץ הראשונה, כאשר גם הפעם ניסיונות ההרגעה רק ממלאים את האזרח הפשוט בבהלה, ולא מאפשרים לו לברוח מתרחישי האימה.
נוסטלגיה מטרידה
בהמשך הפאנל ובמסגרת סיכום ששת חודשי המלחמה, מגיע לאולפן דני קושמרו במפגן נרקיסיסטי מובהק. הוא מעלה לשידור את אחד מגיבורי הימים הראשונים של המלחמה: דני קושמרו מהעבר. המערכון עוקץ את הפיתוי של שדרני החדשות להפוך את עצמם לחלק מהסיפור, אך מהר מאוד מגיע הטוויסט המר, כאשר קושמרו מהעבר שואל "איך נגמרה המלחמה".
קושמרו מהעבר מעלה באוב: זוכרים בימים הראשונים של המלחמה, כשחשבנו שזה ייגמר עד החורף? זוכרים לפני שהרגנו עשרות אלפי פלסטינים, איך העולם היה לצידנו? זוכרים איך זה היה לפני שאיבדנו למעלה מ-200 חיילים בתימרון הקרקעי, כשעוד חשבנו שהחטופים יחזרו במהרה, והאחראים למחדל ייקחו אחריות ואולי אפילו יתפטרו? איזו נוסטלגיה מטרידה.
הסנטימנט הנוסטלגי נמשך גם לחלק המגזין של התוכנית, שמביא את האחראים לשירים שלא יכולנו להימלט מהם בחודשים הראשונים של המלחמה. בדרך כלל, חלק המגזין של התוכנית הוא המקום שבו אני מאבדת עניין. אני לא קהל היעד של חיקויים לכוכבי הטיקטוק או גיבורי מדורי הרכילות, ואני צופה בחלק זה רק כדי לצאת ידי חובה.
עבורי הוא לרוב חלק לא נוח לצפייה, שבורח למחוזות האסקפיזם הקיצוני עם אווירה שכל כך מנוגדת לאפלה של פרק האקטואליה. הפעם הפיצוח שמביא גרסאות מעודכנות לשירים יצר איזון מושלם בין הטראשי למקברי: בגרסת "חרבו דרבו" של אפריל 24 שמות היחידות מתחלפות בשמות של תרופות פסיכיאטריות נגד חרדה ודיכאון ("שתיים-שלוש ואבן"), וב"-להישאר בדיכאון" אין כוכב "גם בשעות החשוכות של הבוקר". זוכרים איך פעם חשבנו שהלילה הזה בסוף יגמר?
כמו תרנגולות במטווח
לבסוף, "ארץ נהדרת" שולחת את אחד הקלפים החזקים ביותר שלה, אשר נהג המונית, לאסוף נוסעים בקרית שמונה. הפינה הוותיקה תמיד מוכיחה את עצמה בשל היכולת של יובל סמו להכניס הומור גם לסיטואציה הקודרת של גבול הצפון שנותר כמעט ריק מאדם. כאשר הוא מצליח, הצחוק המתגלגל של הנוסעים מרפא קצת את הלב. וברגע אחר, לגמרי בלי להתכוון, הוא מרסק את הלב.
כאשר עולה על המונית יוני ממושב מרגליות, השיחה מגיעה לביקורת נוקבת על הפוליטיקאים שלא מגיעים לבקר והחקלאים שקורסים בהיעדר סיוע. אשר מנסה להקליל עם בדיחה על תרנגולות בפוסט טראומה שמטילות ביצים קשות, ויוני צוחק צחוק עצוב.
"האמת היא שהן מטילות ביצים יותר קטנות, חלקן בלי חלמון" הוא מספר בכאב, ומזכיר שמעבר להשלכות המובנות מאליהן של המלחמה, אנחנו נתמודד בשנים הקרובות עם עוד ועוד משברים שיתקפו אותנו מכל עבר: הפגיעה בביטחון התזונתי של ישראל, שחלקו הארי מסתמך על חקלאות בצפון ובעוטף עזה, היא רק ההתחלה. או כפי שהיטיבה לנסח זאת אחת מחברות "קבינט השמועות" במערכון הפתיחה: "הגרוע ביותר לפנינו, או הטוב ביותר מאחורינו. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים".