ב־9 במאי 1974 נפל דבר בעולם הבידור הישראלי: התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" עלתה לאוויר ובמשך שנתיים חוללה מהפכה בתרבות המקומית. היא הייתה נשכנית, שנונה וסיפקה תמונה ביקורתית, משעשעת ונוקבת על המצב במדינה. היא הייתה תוכנית הטלוויזיה המשמעותית הראשונה שהעזה לבקר פוליטיקאים ובכירים בצמרת השלטון, ועל הדרך הפכה את משתתפיה לכוכבים הגדולים במדינה.
בכיר במוסד לשעבר: "כיבוש רפיח אמור להיות אמצעי להשגת מטרה אחרת"
ישראל תצליח להילחם בלי נשק מארה"ב? "רחוקים מהיכולת לוותר על החימוש"
טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, דובי גל, ספי ריבלין ואחרים תיווכו לצופים את הפצעים הכי כואבים של החברה הישראלית על מגש של שירים ומערכונים. הם עסקו בשד העדתי וביחסי מזרחים־אשכנזים, הם דיברו על התעלמות הממסד מבעיות חברתיות, על שחיתות ועל יריבות פוליטית, על יחסי ישראל עם ארצות ערב וגם על אנטישמיות, היחס לערביי ישראל ומפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, שהיה אז בחיתוליו.
הפוליטיקאים רתחו מזעם וגינו את התוכנית בכנסת, העיתונות ניגחה את המערכונים הפוליטיים ואפילו בג"ץ פסל שידור תוכנית אחת - אבל כל זה לא מנע מ"ניקוי ראש" לעשות את מה שאף אחד לא העלה בדעתו לעשות קודם לכן בצורה כזו אמיצה, נטולת חשש וחסרת מעצורים - סאטירה. השפעתה של "ניקוי ראש" התפרשה על פני שנים והיוותה, באופן עקיף או ישיר, את הבסיס לתוכניות שבאו אחריה כמו "החרצופים", "היהודים באים" וכמובן "ארץ נהדרת", שנתפסת כממשיכת דרכה.
לצד הנושאים כבדי המשקל עסקה התוכנית גם בנושאים קלילים יותר. היו שם פרודיה על פסטיבלי הזמר, על חיסכון, על ארצ'י בנקר (גיבור הסיטקום "הכל נשאר במשפחה") ועל תופעת סרטי המצלמה הנסתרת (עוד לפני שנוצרו בארץ סרטים בסגנון הזה).
"'ניקוי ראש' הייתה שילוב של טקסטים חכמים והגשה נכונה", אומר דובי גל, מכוכבי התוכנית. "היא הייתה פורצת דרך, כי היא טיפלה בנושאים ברמה מאוד גבוהה, וגם אם העוקצנות והזעם היו גדולים, היינו מעבירים את זה בצורה שהיה קל לבלוע, לא היו קללות או ניבולי פה. הרשינו לעצמנו לשים מראה מול החברה ומול הממשלה, לא שזה עזר, כי גם אם דיברנו על שחיתות בצורה בוטה - הפוליטיקאים לא הפסיקו לקחת שוחד. התוכנית אמרה את האמת בול בפנים, ועשתה את זה בצורה חכמה ואלגנטית. לא עבדנו בשביל הכסף, כי המשכורת הייתה נמוכה, מאוד האמנו בדבר הזה".
לשם הדיוק ההיסטורי, "ניקוי ראש" לא הייתה תוכנית הסאטירה הראשונה שהופקה בארץ. קדמה לה "לא הכל עובר", ששודרה בשנים 1971־1972 ובה השתתפו טוביה צפיר, עליזה רוזן, עוזי לוי, טליה שפירא ותיקי דיין. היוזם, העורך והמפיק של התוכנית ומי הפך ברבות הימים גם לראש שמאחורי "ניקוי ראש" היה מוטי קירשנבאום, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, ששימש אז כמפיק ועורך ראשי בערוץ הראשון. לתוכנית צולמו 12 פרקים בלבד - ועם ירידתה מהאוויר נשכחה מהתודעה כמעט כליל.
"בשנת 1970, לאחר שהשתתפתי במחזה הסאטירי 'קטשופ' מאת חנוך לוין ובעקבותיו בתוכנית הרדיו הסאטירית 'טיפול שורש', פנה אליי מוטי (קירשנבאום - ד"פ), ממאזיני התוכנית", סיפר בעבר צפיר בראיון ל"מעריב". "הוא זימן אותי לאודישן מוזר, אבל לא מוזר לאיש כמו מוטי. ישבנו בבית קפה, הוא שאל אותי על פוליטיקה, ראה שאני בחור אינטליגנטי ומתעניין בפוליטיקה וזה הספיק לו. מוטי הכניס אותי לתוכנית 'לא הכל עובר', ששודרה מדי שישי בערב. הסאטירה הייתה נועזת לא פחות מ'ניקוי ראש' שבאה אחריה, ועשתה הרבה רעש. הממשלה עמדה על קצות האצבעות נגדה, וראש הממשלה גולדה מאיר דרשה להוריד אותה. כדי שהיא לא תעשה את הצעד הזה, כפי שסיפר לי מוטי, הוא עצמו הוריד את התוכנית וחיכה לשעת הכושר לחזור".
כך נולד חקיין
שעת הכושר הגיעה בשנת 1974, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחד המחדלים הגדולים בתולדות המדינה, שהותירה חברה שבורה ומפורקת, מדינה בטראומה ואזרחים שחוו התפכחות חברתית, צבאית ומדינית. ההלם הלאומי היווה עבור קירשנבאום, בוגר לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת קליפורניה, הזדמנות פז לשכלל את "לא הכל עובר", ולנצל את המומנטום הנכון להעביר ביקורת פוליטית נגד השלטון, כחלק מהלך הרוח ששרר אז ברחוב הישראלי.
"עלינו על גל המחאה שהופיע אחרי מלחמת יום הכיפורים", אמר פעם קירשנבאום. "היה קל לשחוט אז פוליטיקאים... ביטאנו בתוכנית זעם ומחאה גדולים שהצטברו בעיקר בעקבות המחדל של מלחמת יום הכיפורים, מחדל שלא הובן, ואנחנו ניסינו להדגיש שהמחדל הוא מחשבה מדינית ודרך חיים פוליטית במדינת ישראל, הרבה מעבר למחדל הצבאי".
קירשנבאום בחר כבמאי את יעקב אסל, שאותו הכיר, וליהק שחקנים שחשב שיכולים להחזיק סאטירה שתעמוד בסטנדרטים שלו. בעונה הראשונה השתתפו טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, דובי גל, אהרון אלמוג, שבתאי קונורטי ושמעון לב־ארי. "מוטי סיפר לי שהוא מפיק תוכנית חדשה ואמר שעוזי לוי, שהיה אמור לעשות מונולוג של מנחם בגין, לא פנוי", אמר צפיר. "'בוא לירושלים', מוטי אמר לי. 'אני רוצה לראות אם אתה יכול לעשות את בגין'. נסעתי לאולפני רוממה, מוטי נתן לי את הטקסט ואמר: 'תעשה את זה'. התחלתי לקרוא את הטקסט בקולו של בגין, ונהייתה דממה בחדר. פתאום מוטי צעק בהתלהבות: 'זה נהדר! ככה תעשה את זה!', כך נולד חקיין והשאר היסטוריה".
"אחרי המלחמה נסעתי לירח דבש באמריקה", מספר גל. "כשחזרתי ארצה, קיבלתי טלפון ממוטי שאומר לי: 'איפה אתה? אני מחפש אותך כמה ימים, למה אתה לא עונה?'. הוא אמר לי: 'תבוא מחר לירושלים, מתחילים לצלם תוכנית סאטירית'. הוא לא עשה לי אודישן, כי קיבל עליי המלצות מיוסי צמח ומעוד במאים וכי כבר הייתי בתפקיד ראשי בהצגה הסאטירית 'הקורקבן'".
בניגוד לחבורת הכותבים של "לא הכל עובר", שמנתה כישרונות ותיקים כמו דן בן אמוץ, עמוס קינן ודידי מנוסי, בחר קירשנבאום הפעם לרענן עם טאלנטים צעירים, חדים, מושחזים ובעיקר אלמונים: אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב.מיכאל, אלי שרייבר וקובי ניב.
בראיון ל"מעריב" בעבר טען סידון כי לדעתו הפנייה אליו לא הייתה מכוונת מראש: "כשקירשנבאום הקים את 'ניקוי ראש', הוא פנה לכותבים מנוסים כמו אפרים קישון ודן בן אמוץ, וכנראה לאחר שדרשו שכר גבוה, פנה אלינו". הניסיון של סידון בכתיבת סאטירה התחיל במדור בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית ואחר כך במדור דומה "העולם הזה", יחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי וקובי ניב.
"מוטי, שהיה משכמו ומעלה, כריזמה מהלכת על שתיים ומבוגר מאיתנו בשש־שבע שנים, היה לגבינו כמו אלוהים", אמר סידון. "נכנסנו לשנתיים ומשהו של עבודת פרך. עבדנו בשבילו כמו חמורים 18 שעות ביממה, ולא הייתה לו בעיה לצעוק עלינו ולהעליב אותנו. על התוצאות מדברים עד היום. היינו במרכז הסערה, וזה היה נורא כיף. לעשות את 'ניקוי ראש' בישראל של שנות ה־70 היה נועז. הטלוויזיה של שנות ה־70 לא הייתה מה שאנחנו מכירים כיום.
נתנו דרור לדעות הפוליטיות שלנו, ואנחנו - שקראו לנו 'המאפיה השמאלנית' - הרגשנו כמו מלכי העולם, גם אם פוליטיקאים דרשו כל הזמן להוריד את התוכנית. אלו היו שנים שונות לגמרי מהיום. פעם היה לפוליטיקאים דבר כזה שנקרא 'בושה'. היום אין להם בושה. ב'ניקוי ראש' היה לסאטירה כוח, כי האנשים שכתבנו עליהם וביקרנו אותם התביישו בכך.
כיום לא אכפת לפוליטיקאי מה אומרים עליו, העיקר שיהגו את שמו נכון. אתה יודע כמה הצעות לכנסת ובג"צים נשלחו כדי להוריד את 'ניקוי ראש' מלוח השידורים? חלק גדול ממועדי שידור התוכניות התעכבו כי היה בג"ץ נגדם. היו לנו גבולות מסוימים שקבע אותם מוטי קירשנבאום, הגבולות היו לא לפגוע במשפחות שכולות, לא לפגוע באנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמה, אבל היה לנו מנדט לפגוע כמעט בכל דבר, והציבור בישראל היה שוחר נקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
אין בית שהאבל לא הגיע אליו, והמכה שחטפה הגאווה הישראלית פגעה בכל אחד, וגם העובדה שוועדת אגרנט לא ביקשה דין וחשבון מהדרג הפוליטי אלא רק התחשבנה עם אנשי הצבא לא עשתה טוב לציבור בישראל, שהרגיש שמורחים אותו. זו הייתה פעם ראשונה שלציבור היה קול נגד האנשים שהנהיגו אותו והתגלו במערומיהם. באיזשהו מקום שירתנו את אהבת הנקם שהייתה בציבור אז. אחרי המלחמה הסתובבו בארץ עדרים של פרות קדושות, אסור היה לגעת בכל מיני דברים, ו'ניקוי ראש' שחטה פרות קדושות. יחד עם זאת, האמת היא שאין לסאטירה כוח. אני לא חושב שממשלה קמה ונפלה בגלל סאטירה. בעבר היא יכלה לעצבן, ואנשים פחדו ממנה - כיום זה לא קיים. ההשפעה גבולית".
"כשקראתי לראשונה את החומרים, חשבתי שמדובר בכתיבה גאונית", מציין גל. "את הטקסטים היו שולחים אלינו הביתה עם מונית או שהמזכירה הייתה מכתיבה לי טקסטים בטלפון. הייתי יושב בשעות הערב, קורא לעצמי וצוחק בקול רם. הטקסטים היו חדים, חכמים ופוגעים, והכל בצורה אלגנטית עם עקיצה שמעוררת מחשבה, צחוק וגיחוך. היינו מצלמים במשך שבוע אחד שלאחריו היה שבוע חופש. בשבוע שצילמנו עבדנו נורא קשה מראשון עד חמישי. בחמישי מוטי היה עורך והתוכנית הייתה משודרת באותו ערב. בשבוע החופשי נכתבו החומרים שעסקו בחדשות ובאקטואליה, וזה היה תהליך כזה שבכל פעם אתה מתפלא והמום מהמעיין הבלתי נגמר של הכותבים המוכשרים".
דעות חלוקות
הפרק הראשון כלל בין היתר פרודיה על תעלומת לוחם הפלמ"ח ברוך ג'מילי, שעלתה לתודעה מחדש ב־1974 בעקבות זכייתו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון עם שירו "הבלדה על ברוך ג'מילי". היה גם מערכון על ילד שהוריו מכריחים אותו ללמוד כינור, פרודיה על פרשני משחקי הכדורסל והמידע הביוגרפי המיותר לעתים שהם מספקים על השחקנים, ועוד קטע שעסק במפלגת הליכוד שהקים מנחם בגין ביוזמת אריאל שרון. בתוכנית גם שודר קליפ אנימציה לשירו של אריק איינשטיין "קפה טורקי".
"אחרי הפרק הדעות היו חלוקות לגבי התוכנית", אומר גל. "הרבה צופים סלדו מאיתנו, והמבקרים בכלל לא אהבו. אחרי שתיים או שלוש תוכניות, הקהל התחיל להתייחס אלינו. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים להעלות מערכונים בנושאים שמציקים להם. כך מצאנו את עצמנו כקול שמבטא את מכאובי הציבור. אבל בזמן אמת הביקורות לא היו מפרגנות, ורק אחרי שהתוכנית ירדה הם כתבו 'לאן נעלמו החבר'ה המצוינים של "ניקוי ראש"?'".
ואכן, המבקרים לא היססו לקטול את התוכנית: הדה בושס כינתה את תוכנית הבכורה "חומר גולמי, גס ובלתי מהוקצע"; יורם קניוק קרא לה "ביוב חביב"; וב"מעריב" בחרו להגדיר את התוכנית "ראש חלול". אחד השיאים היה כשמשפחות רבות חתמו על עצומה להורדתה, בנימוק הבא: "אין בתוכנית סאטירה והומור אלא התעללות בערכים שעליהם הוקמה וקיימת המדינה".
כל אלה לא מנעו מבעד "ניקוי ראש" להפוך ללהיט. "בימי חמישי, כשהתוכנית שודרה, הרחובות היו ריקים מאדם, כולם היו צמודים למסך הטלוויזיה", מספר גל. "זוגות שרצו להתחתן דאגו שזה לא יהיה ביום חמישי כי חששו שלא יבואו אורחים, זו הייתה היסטריה אמיתית".
באוגוסט 1974 ערכו המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בירושלים סקר שלפיו 64% מהצופים ב"ניקוי ראש" נהנים ממנה. 44% מהנשאלים השיבו כי התוכנית משעשעת אותם, 20% השיבו כי היא מצחיקה, 15% אמרו שהתוכנית מרגיזה אותם, ורק חמישית ציינו שהתוכנית משאירה אותם אדישים או משעממת אותם.
האווירה בצילומים הייתה חופשית אך גם קשוחה, ולא תמיד נוצצת. "כולם עבדו סביב השעון ושעות נוספות, בלי לבקש כסף", סיפר סידון. "היו מאפרות שנשארו לישון על הסט. כל העובדים בטלוויזיה רצו לקחת חלק בדבר הזה. נתנו לנו את כל האמצעים לעשות מה שרצינו, גם להכניס גמל לתוך האולפן בשביל מערכון".
"כל השנתיים האלו היו בשבילנו כמו מערבולת, בלי יכולת לנשום. עסקנו רק בזה, שעות על גבי שעות, וזה פשוט היה לא ייאמן", אמרה בעבר רבקה מיכאלי בראיון ל"מעריב", ונזכרה בפעם ההיא ביום צילומים שבו התחילה לבכות. "זה היה בוקר חורפי", תיארה, "עזבתי את שני הילדים שלי בחמש לפנות בוקר. הלבישו אותנו בפרוות לצילומים, ולא הצלחתי להכניס את הרגל לפרווה. המלבישה צרחה עליי: 'תכניסי כבר את הרגל לתוך האוברול', וכל זה קורה בכניסה לאולפן. בכיתי. היינו במצב של התשה מוחלטת, לא עמדנו בזה. הייתה פעם שעליזה התחילה לבכות כשהכניסו אותנו לשיר בתוך כלוב. היא בכתה ואמרה שהיא לא יכולה לשיר בתוך כלוב".
גם צפיר זכר מקרה שבו הייאוש השתלט עליו והדמעות זלגו: "פעם אחת נרדמתי במסדרון, ומוטי העיר אותי לעשות קטע. הייתי כל כך מטושטש, שהמשכתי לישון בעמידה. במקום לכעוס עליי שאני מטושטש מעייפות, הוא לקח אותי הצדה והרגיע אותי. יכול להיות ששם בכיתי, כי הייתי חסר אונים. הוא עצר הכל, עשה לי שטיפה, וזה העיר אותי".
"בעבודה הקשה על 'ניקוי ראש' מוטי תפקד יוצא מהכלל", אמרה מיכאלי. "כמי שהיה לו ברור מה שרצה, הוא ידע להעביר את הרעיונות שלו ואת הדרישות שלו בדרך לא פוגענית. הוא היה מאוד בטוח בעצמו ובעיקר מקשיב, כשמתוך זה ידע לברור את ההחלטה שלו, לעמוד מאחוריה ולגבות את הצוות".
ירושלים 02
העונה הראשונה, בת 20 הפרקים, שודרה עד 25 בפברואר 1975. בין המערכונים שזכורים עד היום, 50 שנה אחרי, נמנים "מאני מממן", פרודיה על השיר הידוע "כסף מסובב את העולם" מהסרט "קברט", על אהבת הבצע של הפוליטיקאים. דובי גל במערכון "טנדו" חיקה את ירון לונדון אחרי הראיון השערורייתי שקיים עם הזמר נסים סרוסי, ובמהלכו מתח ביקורת על שיריו של הזמר. השיר "ליכוד לאומי כל אחד יאמר", תיאר באירוניה איך כל הבעיות האישיות והלאומיות תיפתרנה עם הקמת "ממשלה מקיר אל קיר". והיה המערכון "זמנים מודרניים", פרודיה בסגנון סרט אילם של צ'רלי צ'פלין, שמתארת את הידוק החגורה של אותו זמן.
וכמובן, בעונה הראשונה שודרה הפרודיה הבלתי נשכחת על האינפלציה בפסטיבלי הזמר של אותן שנים, "מזמור לטלפון", הידועה גם בשם "ורק ירושלים 02". את אזורי החיוג שרו המנחים בכל פעם בסגנון אחר, כמחווה לרבקה מיכאלי, שבאותו זמן הייתה המנחה של פסטיבל הזמר והפזמון.
"המערכון של הפסטיבלים הוא עוד מופע של גאוניות", אומר גל. "באותה תקופה היו שירים שהתחרו בפסטיבלים, שהמילים שלהם לא הלמו את רמת הפסטיבל. אז הכותבים החליטו ליצור שירים שיכללו טקסטים מספר טלפונים, מאזורי החיוג. גילמתי שם דמות של זמר בשם 'ששחי קיק', שילוב של ששי קשת וצביקה פיק, ששלטו אז בתחום הפסטיבלים, וזה באמת אחד הקטעים הכי טובים וזכורים".
העונה השנייה, ששודרה בין 23 באוקטובר 1975 ל־25 במרץ 1976, מנתה תריסר פרקים. בארץ התחלף השלטון, ואת מקומה של גולדה מאיר כראש ממשלה תפס יצחק רבין. גם בתוכנית היו שינויים פרסונליים. גל ולב־ארי עזבו ובמקומם הצטרפו איציק בן מלך, עוזי לוי וספי ריבלין, אז שחקן צעיר בתפקיד טלוויזיוני ראשון. מי שהיה אחראי להבאתו לתוכנית הוא צפיר, שצפה בו בהצגה בתיאטרון החאן הירושלמי והמליץ עליו לקירשנבאום. כמו כן התארחו בתוכנית באופן לא קבוע שחקנים נוספים, בהם יוסי אלפי, אריה מוסקונה ואלי דנקר.
באחד המערכונים הידועים בעונה השנייה של התוכנית גילם צפיר את דמותו של ארצ'י בנקר מהסדרה האמריקאית הפופולרית "הכל נשאר במשפחה". בארץ הפך בנקר לישראלי גזען, שונא מזרחים וערבים. באותה עונה שודר גם הקטע "הציונות היא גויאבה", סאטירה על החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה כי ציונות היא גזענות. והיה המערכון שבו ריבלין גילם את דמותו של הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים, כשהוא מחופש לאידי אמין, מעודד את חסידיו לפעול באלימות בחברון ומתנהג בגסות לשר הביטחון שמעון פרס שמגיע למקום. צילום המערכון הזה הביא את ריבלין להיתקלות לא נעימה.
כך הוא סיפר בעבר על יום הצילום שבו עטה את דמותו של לוינגר: "בזמן הצילומים הלכתי לשירותים להשתין, וראיתי שהכל דם. נכנסתי לפאניקה איומה בגלל שהיו לי בעיות בכליות. מוטי קירשנבאום מיד אמר לפנות אותי למד"א. הלכתי לשם עם האיפור והכל, כי מוטי אמר 'אתה חוזר וממשיך לצלם, חי או מת'. הגענו למד"א והיה שם רופא אחד, דתי אנגלוסקסי, ואני הייתי עם הקרחת והעיניים של לווינגר, עיניים לא רגועות כאלה, כי מאוד פחדתי ממה שקרה לי.
בהתחלה הוא אמר שלוש פעמים 'כבוד הרב', ואז אמרתי לו שאני לא כבוד הרב, והוא אמר: 'אתם החבר'ה הדרעקים האלה מהתוכנית הזבל הזה, כן?'. עניתי שכן, זה אנחנו. ואז הוא בדק אותי, הלך וחזר ואמר: 'אני מצטער להגיד לך שאתה לגמרי בריא. אכלתם סלק היום?', עניתי שכן, והוא אמר: 'חבל שזה רק סלק'".
וזו לא הפעם היחידה שבה דמות שגילם ריבלין בתוכנית הובילה להתפרצות של כעס כלפיו. כך קרה בפברואר 1976, לאחר ששודר מערכון שבו מתנגדי ראש הממשלה רבין קורעים לגזרים בובת קרטון בדמותו, בזמן ששר הביטחון ויריבו במפלגה פרס מסרב לגנות אותם. אף שהכוונה הייתה ללעוג למבקריו של רבין, נתפס המערכון דווקא כיוצא נגדו. "אחרי המערכון הזה קיבלתי איומים על חיי", העיד צפיר. "למחרת שידור המערכון קיבלתי סטירה מאדון אחד, כשעמדתי בתור לסרט", סיפר בעבר ריבלין, שהיה מצביע ליכוד.
יש לנו ארץ
מערכון אחד כמעט עורר תקרית בינלאומית חמורה. באוקטובר 1975 ביצע צוות התוכנית שיר בנוסח "מכתב לרבי" (מההצגה "איש חסיד היה"), שהיה מיועד לנשיא סוריה דאז, חאפז אל־אסד. בשיר הם הציעו ליזום מלחמה עם סוריה, כדי לפתור את כל הבעיות הפנימיות, החברתיות והעדתיות, של ישראל. השיר עורר ביקורת רבה, גם במסדרונות הכנסת. הלחץ הביא את הנהלת רשות השידור להתנצל. "הממשלה התפוצצה אחרי המערכון הזה", סיפר צפיר. "השרים פנו לרשות השידור ואיימו שיורידו את התוכנית אם לא נתנצל. הפתרון היה לבצע בתוכנית הבאה את אותו שיר בדיוק, אבל לסיים אותו במשפט: 'לעיר דמשק - פסיק, לנשיא מר חאפז אל־אסד - נקודה. אנא ראה את מכתבנו הקודם כמבוטל'. זאת הייתה ההתנצלות".
בעונה השנייה גברה הביקורת הציבורית על התוכנית ועלתה תביעה גוברת, בעיקר בעיתונות ובכנסת, להוריד את התוכנית או לפחות לאזן אותה עם כותבים ימניים יותר. למרות זאת, רק פעמיים בוטל שידור התוכנית לאחר שכבר צולמה, ולא מסיבות פוליטיות: בדצמבר 1975 נפסלה התוכנית שתוכננה לשידור עקב צו של בג"ץ שהוצא לבקשת האחים אלברט ואלי סיבוני. באותה תוכנית אמור היה לעלות מערכון על האחים, שבאותה תקופה התנהל נגדם משפט פלילי. בינואר 1976 שוב נפסלה התוכנית, עקב החלטת מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לא לשדר מערכון דומה.
ב־1975 יצא לאור בהוצאת הד ארצי תקליט עם חלק מהשירים שבוצעו בתוכנית. באותה שנה, במהלך העונה הראשונה, צולם ונערך על ידי יעקב אייזנמן סרט תיעודי על עשיית התוכנית. הסרט "פוסט מורטם - ניקוי ראש" נפסל לשידור מכיוון שמוטי קירשנבאום תועד בו מקלל את אחראי הכספים ברשות השידור. רק לאחר פטירתו של קירשנבאום, בספטמבר 2015, הוא שודר.
לאחר 32 פרקים ושתי עונות בלבד, ירדה התוכנית מהאוויר כשהיא בשיאה. "ניקוי ראש הורדה על ידי יוצריה ועושיה ולא על ידי שום כוח פוליטי", אמר קירשנבאום בתגובה לשמועות שהתרוצצו באותה עת.
"אני חושב שזו הייתה עייפות החומר", מנסה גל להסביר. "מדובר בהפקה מורכבת ומתישה ועבדנו עליה מאוד קשה. חבל, כי אם היינו נשארים לעוד עונה, לא היינו מפספסים את המהפך הפוליטי של 1977, זה היה נותן לנו חומר משובח ביותר למערכונים".
ב־5 במאי 1976 זכה קירשנבאום, אז בן 36 בלבד, בפרס ישראל לאומנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע על "ניקוי ראש", ונחשב עד היום לזוכה הצעיר ביותר. לאורך השנים התאחדו חברי "ניקוי ראש" במתכונות כאלה ואחרות, והביקורת שהופנתה כלפי התוכנית בזמן אמת הומרה בנוסטלגיה מתוקה לזמנים אחרים, פשוטים ונאיביים יותר.
מבין משתתפי התוכנית שנותרו בחיים, מיכאלי, צפיר וגל עדיין פעילים אומנותית. סידון, ב. מיכאל, מרמרי וניב ממשיכים לכתוב, ושרביט הסאטירה הטלוויזיוני הועבר לתוכניות אחרות, בראשן "ארץ נהדרת". "המורשת של 'ניקוי ראש' עברה כמה גלגולים והגיעה ל'ארץ נהדרת', ואני חושב שהם עושים את זה יוצא מן הכלל", אמר צפיר.
"יש שם חקיינים שכל אחד מהם עושה את הדמות שהכי קרובה אליו. כישרונות נהדרים. אני מצדיע להם וגאה שהמורשת שלנו מנצחת. התוכנית שעשינו התאימה לתקופה ההיא ולזמנים ההם, שהיו יותר פשוטים ותמימים".
"'ארץ נהדרת' היא תוכנית מצוינת ולא בכדי שורדת כבר 21 עונות", אומר גל. "זו יותר תוכנית בידור מאשר סאטירה, ועדיין, צוות השחקנים שם עושה עבודה מצוינת, ואני גאה מאוד שהמורשת ממשיכה. עצוב ש־50 שנה אחרי 'ניקוי ראש' המציאות לא השתנתה והנושאים שהצפנו עדיין קיימים. טוב שיש את 'ארץ נהדרת' להמשיך את הביקורת הזו".
סידון חלק על האמירה של גל על כך ש"ארץ נהדרת" היא תוכנית בידור. "הם עושים עבודה מצוינת, סאטירה כפי שהיא צריכה להיות", הוא אמר. "התוכנית הפכה בשנים האחרונות להרבה יותר סאטירית ולהרבה יותר נשכנית, וללקק את האצבעות מכמויות הכישרון שנשפכות שם".
אומנם הדמויות שבהן עסקה "ניקוי ראש" כבר לא איתנו, אך החותם שלה עדיין נשאר, בעיקר ביכולת שלה לדרוך על היבלות של החברה הישראלית שעדיין לא הגלידו. בימים האלו, בשיאו של המשבר הלאומי, אפשר להיווכח בנחיצות של סאטירה אמיתית.