מדובר בחוויית צפייה לא פשוטה לא רק בשל החומרים הקשים שאנו עדים להם בהם המבנים המפורקים והכאוס המוחלט, אלא גם בשל האופן בו הוא שזור מבחינה קולנועית. יש תחושה כי המסמך הדוקומנטרי הזה כמו כולא אותנו בשדה הקרב ודרך חומרי התיעוד המאובקים, מקוטעים, ומגורענים מהם הוא מורכב נוצרת חוויה שלא מאפשרת לרגע לעבד את המורכבויות שמקופלות בסרט. ״100 ימים באוקטובר״ מורכב מעשרות שעות של תיעוד מתוך מהלך הלחימה הכוללות פעילות מבצעית, שיחות עם הלוחמים, הדילמות והרגעים שבין הקרבות. ״פתאום כשצפיתי בזה בעצם התעמתתי עם מה שחוויתי״, סיפר ינובסקי בראיון שערכתי עמו רגע לפני יציאת הסרט. המשפט הזה כמו מדגיש את התחושה הלא מאורגנת שעולה מתוך הצפייה בתיעודים האלה.
אין רגע לעבד את המחזות הקשים, השאלות האתיות שעומדות מול הצפייה שלנו עצמנו ומול הלוחמים עצמם, התחושות האמוציונאליות מפוצצות האנדרנלין שלרגע מתווכות על ידי עדשת המצלמה ובעיקר הגעגועים לבית שלא מקבלים מקום בשל המרחב בו הם נמצאים. מתוך כך, עלתה השאלה האם הסרט למעשה בוחר באופן ישיר לאתגר את חוויית הצפייה ולספק המון שברי מחשבות ותחושות של הלוחמים שלא זוכות לדיון והתייחסות מעמיקה? ככל שמתקדם הסרט עולה השאלה האם מדובר בבחירה מושכלת שהסרט לקח על עצמו – בניסיון לעורר מודעות לאופן בו גם הצופה יחווה אפילו במקצת את תחושת המחנק שיכול לחוות גם הלוחם עצמו כי אין רגע לעבד.
דוגמה לכך באה לידי ביטוי בבחירה של ינובסקי לקיים ראיונות מצולמים עם הלוחמים ממש משדה הקרב. בעודם מעלים סוגיות מורכבות ורגישות אי אפשר להתעלם מהחושך המוחלט שמקיף אותם והאבק שמתנוסס באוויר. הדיסוננס הזה מייצר מחזה מעט סוריאליסטי קשה לעיכול. ״להישאר במעגל הדמים הזה מייאש אותי״, מילים אלה של אחד הלוחמים ליווי אותי גם אחרי הצפייה בסרט. ״100 ימים באוקטובר״ אמנם מייצר חוויה מבולגנת ולא נוחה לצפייה, אבל מספק גם אם במקצת את המתרחש משדה הקרב.
התרעות פיקוד העורף