"מלך, בלש", בן פול, הספרייה של בבל, 332 עמ'

חמש מאות מילים לא יספיקו כדי להתייחס ליצירה הספרותית הנדירה הזאת. הטקסט חובר בידי אלמוני או אלמונית, ואולי יותר מאדם אחד. מי שכתב את הספר הזה השיג באלמוניותו את חופש הביטוי. הוא בלתי תלוי בעובדות חוץ-ספרותיות. ובאמת, כל ניחוש לגבי זהות הכותב יהיה מיותר ביחס לעצם מעשה האמנות המעולה.

בן פול הוא שם בדוי והוא חלק מהיצירה. נגזרותיו יופיעו במרקמי הספר. חידות רבות ייוותרו בלא פתרון במהלך קריאה שתהיה להרפתקה טוטאלית, מענגת ומענה רגשית ומנטלית. הדחף להגיע לפתרון כלשהו, ואפילו לקוהרנטיות מלאה, יידחק לשולי החוויה. הוא ייוותר עד העמוד האחרון כגירוי זעיר שלא בא על סיפוקו, אלא נוסף לעוצמת החוויה המטרידה כולה.

לפנינו יצירה ספרותית שמעצבת מצב נפשי. השקפת העולם הנובעת ממצב הנפש הזאת היא הגביש הקשיח ביותר ביצירה. ולכן הספר יונח בכבוד לצד יצירות משל ו.ג. זבאלד ויעקב שבתאי. שני הגדולים האלה, וגם תומס ברנהרד, מהדהדים בתוך הטקסט בצורה ובהלך רוח, ואף מוזכרים במשפט אחד. גם מרסל פרוסט מוזכר, ויש בכך היגיון, אם כי המספר מגלה שאין הוא אוהב אותו. מן הדפים עולה השקפת עולם הומניסטית, תרבותית, מבוססת על ידיעה רחבה. המספר הינו, לרוב, איש ספר מודע לעצמו, פטור מאשליות ומשעשע. זהו האדם היחיד שהייתי רוצה לשמוע ערב הבחירות הגורליות הקרבות.

“אני אוהב את הארץ הזאת אהבת נפש", מתוודה מלך, המספר הראשון. קריאת הספר מאתגרת, ובעליו אף רומז לכך כשהוא מתייחס לזבאלד: “[...] וגם אם זבאלד לא ציין זאת במפורש, ברור לכל קורא משכיל (זבאלד נועד למשכילים)[...]". הספר באמת אינו מציין “במפורש" יותר מהנחוץ כדי להצביע על עניינו המרכזי: אומות, עמים, מדינות ומוסדות מאמצים בקלות התנהגות רצחנית כלפי הנחוּת בעיניהם. בני האדם אכזריים עוד יותר כשהם מגובים במנגנון שלטוני.

תמונת התקריב של פני הבבון המופיעה על העטיפה, שולחת את הקורא לשאלה “האם יש לבבון נפש?" החוזרת ונשנית בספר. התמונה תדגיש את דברי המספר: “אני שונא שהמצלמה נכנסת לתוך הפרצוף. זהו אונס, הפחדנים אונסים עם עדשה טלסקופית. כשם שהם הורגים עם עדשה טלסקופית". עמדת המחבר כלפי העולם הישראלי הדיגיטלי, הרועש וקהה הרגש, תנוסח בדפי הספר באופנים מגוונים ונהדרים.

הכותב מפגין שליטה מפעימה בשפה העברית ובשפות אחרות, בעודו מתייחס ל"שפה" כמכשיר אמנותי וכחומר שנועד לתהייה וללישה. כתיבה אסוציאטיבית דחוסה בונה שניים משלושת חלקי הספר, וכל אחד מהם יכול לעמוד כיצירה אוטונומית. בראשון, המספר שמו מלך, קשיש ערירי בן 94 , המתגורר בדיור מוגן. זhכרונותיו נפרשים ממלחמת האזרחים בספרד של הרודן פרנקו, דרך בריחה מהרודן היטלר, ולאורך ההיסטוריה רוויית העוולות של קוממיות ישראל.

בחלק השני הדוברת היא בתה של מי שהייתה ידידתו של מלך. צוות בית החולים המלווה את גסיסת האם מייצג מנגנון מרושע השולט במותם של חסרי הישע. החלק השלישי מסופר מפי דובר לא מזוהה העורך מחקר, כנראה בתולדות גילויי הרוע הגרמני. החלק הזה מצופף בסיפורים היסטוריים מש־ לטון גרמניה בקמרון, סיפור מסע אישי בוינה ותיאורי מצב תודעתי מעורער.

“הבנתי ולבי נשבר", אומר מלך במילותיו האחרונות. ידיעת שם הסופר/ת לא תמנע את המועקה המגשרת בין הספר למציאות, עם הרמת המבט מהדפים אל המראה בחלון. שיברון לב צפוי למי שמבין את הטרגדיה האנושית. “אני בן חמישים שתיים ועוד לא מַתִּי (...) מתָי זה ייגמר כבר?" תוהה הדובר בחלק השלישי. עד שיגיע הסוף, לפי הספר, שתי תופעות יעצימו את סבלו של האדם המודע: האכזריות האנושית והטמטום האנושי.

תיאוריה

האם אפשר ללמוד כתיבת סיפור? תלוי את מי שואלים.

התשובה תהיה חיובית, אם סטטיסטיקאי ישיב עליה. ספירת הסדנאות ומגמות הכתיבה היוצרת באוניברסיטאות העולם תגלה שרבים סבורים שמדובר בפעילות שאפשר ללמוד את ביצועה. הספר “איך כותבים סיפור", מדריך לכתיבת פרוזה, שכתב אורי פרץ־שרון (הוצאת כתיבה נוצרת, 302 עמ') מתייחס ברצינות לרצון הכתיבה של רבים מבעלי הפנאי.

הספר מכבד את קוראיו. לא עולה ממנו הבל האינסטנט. הוא פורש שיעור מרחיב דעת ומעמיק, שבא להקדים את הרגע שבו הכותב בפוטנציה יישב מול חלקת הווֹרד שלו. בתוך כך הוא מצטט גדולים מכולנו. וויליאם פוקנר: “לא מעניינת אותי דעתו של מאן דהוא על הכתיבה שלי. הסטנדרט היחיד שאני שואף לעמוד בו הוא הסטנדרט שלי". הספר עשוי לעניין גם את חסרי הפרטנזיות, אלה המתעניינים בטכניקה של כתיבת סיפור. על כישרון כתיבה נדבר בהזדמנות אחרת.

מעשה

יש לי רעב לא מושבע לקריאת ספרי מסע. “חוש כיוון - עלייה לרגל לחסרי המנוח ומלאי התקווה", נכתב בידי גדעון לואיס־קראוס, שמספר כי הוא שואף להיות סופר (בינתיים פרסם ספר נוסף, "No Exit" בפורמט דיגיטלי). ספרו מגלה חוש הומור, כולל הומור עצמי רענן, מודעות עצמית, יכולת ניסוח קולחת וכנות לא שגרתית. תרגום ספרו יצא לאור בשנה שעברה (מאנגלית: גבי סילון, סדרת “מסעות", עם עובד, 319 עמ'), אבל בחוזה העבודה שלי לא כתוב שאני חייבת לכתוב רק על ספרים שיצאו לאור השבוע.

הכותב, יהודי אמריקאי מניו ג'רזי, מפרט מסע עלייה לרגל שערך לאורך הקמינו דה סנטיאגו בצפון ספרד, עד לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. הטקסט נקרא כמכתב ידידותי נטול מבוכה, ובין ציוני הדרך (כולל סן פרנסיסקו, ברלין, אומן ואודסה) תופיע דמות אביו של לואיס־קראוס. אין ספק שיש הצדקה למסע ברגל לאורך מאות קילומטרים בעקבי קדוש נוצרי, אם בסוף הדרך תחול התפייסות עם אבא שהוא רב, שהוא הומוסקסואל שיצא סוף־סוף מהארון.

הפתעה: "מלך, בלש" היא יצירה ספרותית נדירה מאת כותב אלמוני

שאלת זהותו של המחבר הופכת שולית ביחס לאיכותה של היצירה המקורית הזאת. ספר שכולו מצב נפשי והשקפת עולם