משפחת סימפסון, שחוגגת היום יום הולדת 30, היא כנראה המשפחה הכי מפורסמת באמריקה - אפילו יותר ממשפחת קרדשיאן. כמו לא מעט סיטקומים אמריקאיים לפניה ואחריה, המשפחה הכי צהובה בטלוויזיה הציעה מבט הומוריסטי על משפחת מעמד פועלים אמריקאית ממוצעת בעיירה אמריקאית ממוצעת (אנחנו לא יודעים באיזו מדינה נמצאת העיירה ספרינגפילד - במציאות ישנן לא מעט עיירות בשם הזה ברחבי ארצות הברית): האבא השמן והעצלן (הומר, שעובד בתחנת הכוח הגרעינית המקומית), האם ועקרת הבית הטלוויזיונית הארכיטיפית (מארג'), הבן הבכור, השובב והמרדני (בארט), החנונה השמאלנית האקטיביסטית (ליסה), התינוקת הנצחית (מגי), כלב וחתול. בנוסף אליהם כוללת הסדרה אין ספור דמויות משנה שחוזרות שוב ושוב לאורך 30 השנים האחרונות.



מרבית הסדרות המצליחות גומרות את הסוס מתישהו, אבל "משפחת סימפסון" ממשיכה וממשיכה. הדעה הרווחת היא אומנם שהאיכות שלה ירדה לאורך השנים ושתור הזהב שלה הסתיים בסוף עונתה התשיעית, אי־שם ב־1998, אבל כנראה שפרק בינוני של "הסימפסונס" עדיין יותר טוב מפרק מצוין של הרבה סדרות אחרות. הסדרה זכתה באין ספור פרסים וסופרלטיבים, והמגזין "טיים" הכתיר אותה לסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר של המאה ה־20. עד כה שודרו 672 פרקים, והעונה ה־31 עלתה בספטמבר האחרון ואמורה להסתיים במהלך השנה הבאה.





האיכות מן הסתם לא יכולה להישאר אחידה לאורך זמן כה ארוך, אבל המזל של "הסימפסונס" הוא שבניגוד לשחקנים בכל סיטקום אחר, כוכביה אף פעם לא מזדקנים. הזמן חולף, אך הדמויות תמיד נשארות באותו גיל. אם הן היו מזדקנות, אגב, בארט היה היום בן 40.



להצהיב ולהסתמפסן


אם סיינפלד הייתה "תוכנית על כלום", "משפחת סימפסון" היא תוכנית על הכל. הפלטפורמה הפשוטה של סדרת אנימציה על משפחה ממוצעת משמשת כר פורה לדיון על אין ספור נושאים, חלקם גם כבדים וקשים, ברומו של עולם. אם קומדיה עוזרת לנו לדון בנושאים קשים, אז קומדיה מצוירת על אחת כמה וכמה. בתור סאטירה נשכנית, "משפחת סימפסון" צוחקת על אמריקה, על העולם, על התרבות המערבית, על התרבות הלא־מערבית, על טרנדים, על טראומות קולקטיביות, על עשירים, על עניים, על פרות קדושות וחזירים טמאים, על הטלוויזיה, על מוסרנות וצביעות ועל עוד כמה דברים ששכחנו.



הסאטירה של "הסימפסונס" לפעמים כל כך מדויקת, שהיא ניבאה לא פעם דברים שעתידים היו באמת לקרות. התחזית המפורסמת ביותר הייתה בפרק שבו מצוין כי דונלד טראמפ הפך לנשיא ארצות הברית – 16 שנה לפני שזה קרה באמת.





אחד הדברים המגניבים ביותר ב"משפחת סימפסון" הוא אין ספור הופעות האורח. להתארח ב"סימפסונס" הוא סמל סטטוס, ולא נראה שיש סלב שיוותר על ההזדמנות החד־פעמית להצהיב ולהסתמפסן (לפני שאפליקציה פשוטה העניקה את הפריבילגיה הזאת לכלל האוכלוסייה).



בין היתר תרמו לסדרה את דמותם ואת קולם ידוענים כמריל סטריפ, מארק צוקרברג, סטיבן קולבר, מל ברוקס, בוב הופ, קונן אובריאן, מישל פייפר וסטיבן הוקינג, וגם אין ספור זמרים, זמרות ולהקות כמו REM, מטאליקה, הראמונז, מייקל ג'קסון, הרולינג סטונס, אלביס קוסטלו (שהומר קרא לו "חנון"), קולדפליי, U2, גרין דיי, אירוסמית', רד הוט צ'ילי פפרז, אן סינק ובריטני ספירס. אחת הגאוות הגדולות של מאט גריינינג, יוצר הסדרה, היא העובדה שכל שלושת הביטלס שחיו בתקופתו התארחו ב"סימפסונס" – כל אחד בתורו. פול מקרטני אפילו התארח ביחד עם לינדה בפרק שבו ליסה הפכה לצמחונית.



"הסימפסונס" נולדו ב־1987 כסדרה של קטעי אנימציה מצחיקים בתוכנית האמריקאית של הקומיקאית הבריטית טרייסי אולמן. המפיק ג'יימס ל. ברוקס רצה לשלב קטעי אנימציה קצרים בתוכנית והזמין פיילוט מהקומיקסאי מאט גריינינג, שפרסם בזמנו בעיתונים קומיקס בשם



Life in Hell. בהמשך הפכה הפינה הפופולרית בתוכנית הנשכחת לסדרה בפני עצמה. הפרק הראשון שודר ב־17 בדצמבר 1989, וההצלחה שלו פתחה את הדלת למבול של סדרות אנימציה למבוגרים כמו "ביוויס ובאטהד", "סאות' פארק", "איש משפחה", "המלך היל" ו"פיוצ'רמה" של גריינינג עצמו.



"משפחת סימפסון" שברה לא מעט שיאים. היא לא רק הסיטקום שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן אי־פעם, היא גם סדרת האנימציה הכי ארוכה ואפילו סדרת הפריים טיים המתוסרטת הכי ארוכה. זיכיון המרצ'נדייז של "הסימפסונס" שווה מיליארדים והונו של גרייניג עצמו מוערך בין 500 ל־600 מיליון דולר.


גל גדות במשפחת סימפסון. צילום מסך 20th Century Fox Televisionגל גדות במשפחת סימפסון. צילום מסך 20th Century Fox Television


בנוסף לסדרה ולמרצ'נדייז, ל"סימפסונס" כמובן יש גם סרט. ב־2007, אחרי שנים של ציפייה, יצא לבתי הקולנוע "משפחת סימפסון – הסרט", שהכניס 527 מיליון דולר בקופות, קיבל ביקורות טובות והצליח להכעיס שמרנים בשל סצינה שבה בארט רוכב על סקייטבורד בעירום. במשך מרבית הסצינה האיבר הפרטי שלו הוסתר על ידי חפצים רנדומליים, חוץ מאשר סצינה אחת שבה הוא נחשף, בפרודיה מובהקת על חוקי הצנזורה. גם ראלף (הילד המוזר מהכיתה של ליסה, בנו של מפקד המשטרה) ראה והצהיר: "עכשיו אני אוהב גברים!". בימינו כנראה היו זועמים על ההערה הזאת. בזמנו כעסו דוקא על העירום הפרונטלי המלא – אף על פי שהוא מצויר – בסרט לכל המשפחה.

הסרט אגב נאסר להקרנה במיאנמר, אבל לא בגלל איבריו המוצנעים של בארט, אלא בגלל השימוש בצהוב ואדום – שני צבעים מוחרמים במדינה. לא ידוע אם זה נכון או שזו שמועה אינטרנטית מרושעת, אבל זה לא משנה, העיקר שזה מצחיק. ב"סימפסונס" היו עושים מזה מטעמים.

הנשיא בבית ממול

הומור סטריאוטיפי תמיד היה חלק מהקסם של הסדרה, ולפני כשנתיים פרצה שערורייה סביב דמותו של אפו, בעל המכולת ההודי. עיצוב הדמות הסטריאוטיפי לא יושב טוב בעידן הפוליטיקלי קורקט ופוליטיקת הזהויות של היום. גריינינג הסביר בתגובה כי סטריאוטיפים קומיים הם אבן היסוד של "משפחת סימפסון", בעוד האנק עזריה, השחקן המדובב את דמותו של אפו ואחד המדובבים הקבועים והוותיקים בסדרה, אמר שהוא מוכן לבטל את הדמות אם היא פוגעת במהגרים הודים.

לא רק אפו נחשב לבעייתי. למעשה, בכל דמות שאי־פעם הופיעה ב"סימפסונס" יכולה משטרת הפי.סי למצוא טעם לפגם. ולא רק השמאלנים מוצאים בעיות ב"סימפסונס", אלא גם השמרנים. הם מאוד לא אהבו את הפרק שבו אחותה של מארג', פאטי, יוצאת מהארון ומצהירה כי היא מתחתנת עם אישה בשם ורוניקה, ובכלל - הם רואים ב"סימפסונס" בושה לערכי המשפחה האמריקאיים.

ב־1992 אמר נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב ש"משפחת סימפסון" היא דוגמה להידלדלותה המוסרית של אמריקה. הביקורת התמידית של הנשיא נגד הסדרה הולידה בתחילת 1996 פרק בכיכובו של בוש עצמו (מדובב על ידי הארי שירר, הפעם זאת לא הייתה הופעת אורח). באותו פרק ג'ורג' בוש עובר לגור בבית מול הסימפסונס ודופק לבארט מכות במטרה לחנך אותו – ועל כך הומר לא מוכן לשתוק.

הסימפסונס. יח"צהסימפסונס. יח"צ


"הסימפסונס" הכעיסו בנוסף גם הורים (שחושבים שבארט הוא לא מודל לחיקוי טוב לילדים), את האומה האוסטרלית (בעקבות פרק שבו אוסטרליה הוצגה כמדינה מפגרת שמנהיגיה הם צאצאי אסירים) וגם את הברזילאים. משרד התיירות הבריזלאי איים לתבוע את יוצרי הסדרה בעקבות פרק שבו הוצגה ברזיל כארץ קרימינלית מלאה בקופים ועכברושים שבה כל הגברים דו־מיניים. התביעה בוטלה לאחר שג'יימס ל. ברוקס פרסם התנצלות.

"משפחת סימפסון" עוררה במשך השנים הרבה מחלוקת, אך הקטע שככל הנראה ייזכר כשנוי ביותר במחלוקת שודר ב־2010. זה היה פתיח של הסדרה, שאותו כתב תסריטאי אורח מאוד מפורסם – אמן הגרפיטי והאקטיביסט הבריטי האנונימי בנקסי – ובו הראו פועלים מלוכסנים מסכנים, חלקם ילדים, עוברים התעללות קשה בסדנת יזע איומה בעודם מייצרים מרצ'נדייז של "הסימפסונס". עכברושים מסתובבים במרתף המסויט עם עצמות אדם בפיהם וחתלתולים נרצחים על מנת להפוך לבובות של בארט. בנקסי הסביר שהקטע נכתב בהשראת העובדה שחלק מתהליך האנימציה של הסדרה נעשה בדרום קוריאה. נלסון שין, מייסד חברת האנימציה בסיאול שעובדת עם "משפחת סימפסון" מאז תחילתה, יצא בחריפות נגד הפתיח, שלדעתו משפיל קוריאנים. מהפתיח נראה כי הביקורת הופנתה יותר כלפי רשת פוקס, המפיקה את הסדרה. זו לא הייתה הפעם הראשונה ש"משפחת סימפסון" ירקה לתוך הבאר שממנה היא שותה.

עתה, אחרי 30 שנה, השאלה הנשאלת היא כמובן כמה זמן "משפחת סימפסון" עוד תמשיך. בחודש שעבר אמר דני אלפמן, מלחין הסדרה הוותיק, שהוא שמע שהסדרה תרד בקרוב. את הידיעה הזאת הכחיש בטוויטר השואו־ראנר של "הסימפסונס", אל ג'ין. נכון לעכשיו אי אפשר לדעת אם הסדרה תרד מהמסך בקרוב או לא. מה שכן, צריך לזכור כי חברת דיסני רכשה את פוקס והיא מציעה את 30 העונות הראשונות של "משפחת סימפסון" בשירות הסטרימינג החדש שלה, דיסני פלוס. לאור זאת, ניתן להניח שהם לא ירצו להיפרד מ"הסימפסונס" כל כך מהר.