"ערוץ ציבורי בלי תוכניות לילדים זה כמו ילדים בלי אבא ואמא"

"אם בעבר תוכניות טלוויזיה לילדים שודרו רק אצלנו בערוץ הראשון ובטלוויזיה החינוכית, היום מרוב עצים – כלומר ערוצים - לא רואים את היער”, סבורה צלילה רוז, מי שהייתה המנהלת המיתולוגית של תוכניות הילדים והנוער בערוץ הראשון. “מכל הכמות בטוח שיש כמה תוכניות איכותיות. השאלה היא אם יש מי שמכוון את הילדים לצפות בהן”.

במקום זאת הוטל עליה לעסוק בהפקת תוכניות הבידור הראשונות של הטלוויזיה, כמו “אולפן עגול”, שביים הבמאי הנודע רלף ענבר. אגב כך טעמה שם מטעמה של חלוציות, עם כל ההתלהבות שבדבר.

שאיפתה לפעול בתחום הילדים התגשמה ב־1971, עם התוכנית “מי למעלה מי למטה”, שהייתה תוכנית הבידור הראשונה לילדים בטלוויזיה בארץ, שבה הילדים גלשו במגלשה לאולפן. אם תוכנית זו נשכחה מאז, צרובה בתודעה התוכנית הבאה שהפיקה רוז - “הצריף של תמרי”, עם יוסף גרבר כתמרי הנגר, הבובות של אריק סמית והתסריטים של תלמה אליגון־רוז. “נקודת המוצא הייתה שילדים מזדהים עם בובות”, מספרת רוז.

שיתוף הפעולה שלה עם אליגון־רוז (אין קרבה משפחתית) נמשך גם בשתי התוכניות הבאות. תוכנית הבידור “ראש כרוב” גילתה את חנה לסלאו ובין המככבים עמה בתוכנית היו גלי עטרי, רותי נבון וקובי אשרת. הבאה אחריה, “ריצ’רץ’”, הייתה מהפכנית מבחינה טלוויזיונית.

“זאת הייתה התוכנית הראשונה שבה הופיעו ילדים על המסך”, מציינת רוז. “הוכח בה לראשונה שילדים רוצים לצפות קודם כל בילדים, תוך ניפוץ הדעה המוטעית שהילדים בבית עד כדי כך יקנאו בילדים על המסך, שירצו לכבות את הטלוויזיה. בתוכנית, ילדים הגישו ושיחקו. הרעיון לא היה שלי. ראיתי תוכנית אמריקאית דומה ונדלקתי”.

“לא כולל שירות”, התוכנית שהפיקה במחצית הראשונה של שנות ה־90 עם להקת “צעירי תל אביב” והיוותה פס ייצור של כוכבים, בהם דנה דבורין וטל מוסרי, הייתה עוד בייבי שלה. “נקשרתי לחבר’ה האלה, עברתי על כל תסריט והייתי בכל הקלטה של התוכנית, שכתבה נירית ירון וביים יצחק שאולי”, היא מעידה. “הטלוויזיה הייתה באותן שנים הבית השני שלי, מבוקר עד ערב”.

הבית האמיתי של רוז ושל בעלה, נורמן רוז, פרופ’ למדעי המדינה ומחבר הביוגרפיה של חיים ויצמן, נשיא המדינה הראשון, נמצא בשכונה הירושלמית אבו תור, בסמוך לבתם ענבל, ד”ר להיסטוריה.

רוז יצאה לגמלאות ב־2002. היא לא רק רחוקה כיום מתוכניות הילדים והנוער, אלא גם מהטלוויזיה שבה השקיעה את מיטב שנותיה. “כשאני עוברת ורואה את מה שנהיה מבניין הטלוויזיה שלנו, ממש חרפה, נחמץ לי הלב”, היא אומרת בצער. “בעיניי, סגירת רשות השידור הייתה עניין פוליטי מאוד מכוער. במקום לעבור לתאגיד, יכלו להשקיע את המיליונים בטלוויזיה שלנו ולעשות אותה יותר טובה. ערוץ ציבורי בלי תוכניות ילדים זה כמו ילדים בלי אבא ואמא. אם לא יהיו בערוץ הזה תוכניות ילדים, כשהם יגדלו, הם גם לא יצפו בו. למעשה, החלום שלי היה שבערוץ הציבורי יהיה ערוץ משנה שישדר באופן רצוף לילדים. אומנם ישנו ערוץ הילדים - לצד ערוצים אחרים לגילים הצעירים - אבל הוא ערוץ מסחרי”.

כאמור, רוז רחוקה מתוכניות אלה, אבל שמורה להן בלבה פינה חמה. ביתה, עם שלל קלטות, כרזות, צילומים ומזכרות מהן, הוא מפגן הצדעה מתמיד. בין המזכרות בולטות אצלה בובות הדרדסים, התוכנית שבשנות ה־80 הייתה פצצת רייטינג. מבחינת רוז, שהייתה ממונה גם על רכישת תוכניות מחו”ל למחלקתה, אותן דמויות כחולות שהמציא מאייר בלגי, היו כעין היהלום שבכתר.