להתעורר בבוקר ולגלות שהאמריקאים חיסלו את קאסם סולימאני זו כבר פתיחה מצוינת ליום. אחר כך הסתערתי על הטלוויזיה וכמעט כמו קאסם המנוח קיבלתי חור בראש. שוב הפאנלים האינסופיים, ערימות של מומחים לעניין (מהזן הגברי) יושבים בחצי מעגל וטוחנים שעות על שעות לפרטי פרטים את ההשלכות האפשריות - מה היה, מה יהיה (מה שאגב אחלה מקצוע: אף אחד לא יבוא אל הנביא בעוד חודשיים ויטען באוזניו, הרי הבטחת שקזבובי ישתלט על העניינים עכשיו וביחד עם זרבובי יטביע כנקמה את, נגיד, בלגיה, בים של פסוליה).
אף פעם לא הבנתי מה מניע אדם לצאת מביתו הנעים, או מכל מקום נעים אחר, לנסוע בפקקים ובגשם, וללכת לחרטט בטלוויזיה. אבל מילא המחרטטים. כל הערוצים - והדבר בלט ביום היפרדו של קאסם מאיתנו - שכחו עניין אחד, שכבר שנים רבות נשכח מהם בימי אירועים מיוחדים: הם משדרים בטלוויזיה. לא ברדיו. הם אינם אמורים להציב מול הצופה מאה וריאציות של אהוד יערי ועודד גרנות ואלופים במיל', הם אמורים להביא תמונות. וידיאו. יעני סרטים מהשטח.
ואם הם יאמרו, אנחנו בישראל והסיפור מתרחש בבגדד, ואי אפשר להביא משם תמונות, אל תאמינו להם. יש להם די תחנות המשדרות מעיראק ומכל העולם הערבי שאפשר לדלות מהן סרטוני וידיאו מהשטח ולשדר בלי חשש מענייני זכויות יוצרים, כדי לפחות לשנות את מינון הברברת חסרת הערך ביום חדשותי חשוב כל כך. זו עצלות גרידא. זו תרדמה מערכתית מחשבתית, שנמשכת כבר יותר מדי זמן. כבר מזמן הגיע הזמן להעלות את זרבובי וקזבובי לשידור ולשלוח את חרטוטי הביתה.