"קופה ראשית״ היא לא רק הסיטקום הישראלי המוצלח באמת הראשון בהיסטוריה, היא גם לא פחות מגאונית. סדרה שחוץ מלספק מבט חד ושנון על החברה הישראלית, גם חותרת תחת יסודות עולם התעסוקה המודרני, תחת כל ארגוני העבודה ההיררכיים והבירוקרטיים שהקמנו ושפת ארגוני התעסוקה שפיתחנו ב-100 השנים האחרונות והבאנו לשיאים של גיחוך באדיבות דת הקפיטליזם וקידוש היצרנות, התפוקה, מיקסום הרווח וההתייעלות.
הציר סביבו חגה כל הסדרה הזאת היא שירה שטיינבוך. קראתי בטיימאאוט טקסט מעולה של דור סער מור, שהסביר ששירה היא דמות שמייצגת לכאורה את כל מה שנכון וטוב בחברה הישראלית, אבל באה הסדרה ומראה למה נקודת ההשקפה הזאת היא בעצם הפוכה למציאות. שירה היא הסאחית האולטימטיבית. היתה קצינה בצבא, היא אשכנזיה (מצטער, לא אני בחרתי לדמות את שם המשפחה), היא משכילה ואיכותית וקוראת ספרי ניהול ומסורה למקום העבודה שלה ותעשה הכל כדי שהוא יצליח. יש להניח שהיא התלבטה בבחירות האחרונות בין כחול לבן לעבודה-גשר-מרצ. דור סער מיקם אותה כמצביעת יאיר לפיד קלאסית.
לכאורה היא זאת שחיה וחושבת נכון, היא מקדמת ערכים נכונים ואם רק כולם יהיו סובלניים ומסורים ומוסריים כמוה, הסופר ישגשג, והעולם יהיה יפה יותר. לכאורה, יש את שירה שטיינבוך, שמעצם הצבתה בעמדת ניהול הצופה מניח שהיא אמורה להיות טובה יותר, חכמה יותר, איכותית יותר, ערכית יותר מחבורת עובדי הסופר הנחותים.
אבל בכל פרק שירה שטיינבוך מקבלת סטירה אחרת, שמנסה להבהיר לה ולצופים: שירה שטיינבוך היא בעצם הסתומה האמיתית, היא חסרת המודעות, היא זאת שמתנשאת בלי טיפת הצדקה, הגזענית לייט, זאת שיוצאת מנקודת הנחה שיש לה רק מה ללמד את עובדיה ולה אין מה ללמוד מהם. היא גם הדמות האומללה ביותר בסדרה. אפילו יותר אומללה מטיטינסקי. בעיקר כי ההתנשאות הריקה מתוכן שלה והקלישאות שלפיהן היא מנהלת את חייה ואת העובדים הכפופים לה מונעות ממנה לראות כמה שהיא אטומה ומגוחכת, מעוורות אותה ולא מאפשרות לה להיות חלק מהחבורה כמו שהיא כל כך רוצה. והיא כל כך מתוסכלת. ״אם רק כולם היו כמוני, איזה מדינה יפה היתה לנו״, זה כנראה מה שעובר לה בראש. היא רק לא רואה שהרוסי והערבי והשסניק והאתיופית והלסבית בעצם חיים בשקט את הסיסמאות שהיא מדקלמת ולא מיישמת.
אבל הסדרה, בעיקר תוך שימוש בדמות של שירה שטיינבוך אבל גם בעזרת ראמזי, גם מאירה את חיי התעסוקה של רובנו בזרקור בעוצמה של השמש ואומרת: אולי אתם לא שמים לב, אבל כולנו, כל מי שקם בבוקר והולך למקום עבודה עם היררכיה ויעדים ומשימות ושיחות חתך, נקודות לשימור ונקודות לשיפור, וכל מי שמשתתף במשחק הצבוע הזה של עולם התעסוקה המודרני, כולנו בעצם עובדים בשפע יששכר.
כולנו עוסקים ברוב השעות ביום וברוב הימים בחיים בדברים חסרי משמעות אמיתית, חסרי תכלית, בשטויות, מעמידים פנים שאנחנו באמת חושבים שאנחנו עוסקים במשהו חשוב ועם משמעות בזמן שכולנו, כמעט כל הזמן, כולנו בעצם ראמזי עבד ראמזי שמעלה בשיחת חתך את בעיית הברקוד פתיתים שלא עובר חלק.
כולנו עסוקים חלק שולי מהזמן בדברים המהותיים והיחסית חשובים בעיסוק שלנו, ומכלים את שאר הזמן בלמלא דפים ריקים במילים, בהעברת דפים משולחן לשולחן וממשרד למשרד, בבירוקרטיה, במילוי מסמכים, בניפוח כל עניין פעוט לסוגיה מורכבת שמחייבת דיון רב שלבי מרובה משתתפים, בתכתובות אימייל מנוסחות בכובד ראש וברשמיות, באיתור קפדני של כל תירוץ אפשרי להצדקת שהייה של מספר שעות מטורף ביום במשרד שאנחנו לא רוצים להיות בו עם אנשים שאנחנו לא תמיד מעריכים. כולנו לוקים בהתייחסות רצינית מדי למושגים כמו תרבות ארגונית וניהול מטריציוני וערכי מותג ושחקן נשמה ונקודות לשימור ונקודות לשיפור וכל שפת הקשקוש הזאת בה שטפו את המוח לכל השירה שטיינבוכים של העולם.
כמעט כל פרק בסדרה מבהיר לכל מי שנפוח מחשיבות עצמית ורואה בעיסוק שלו את מרכז הקיום האנושי, ושמוצא בכל שעה ביום עניינים שאינם סובלים דיחוי וזקוקים לטיפול דחוף, עד כמה הוא מגוחך.לא פלא שהדמויות הכי מגוחכות בסדרה הן של שירה וראמזי, שני עובדי הסופר היחידים שמתייחסים למקום העבודה שלהם ברצינות תהומית, שחושבים שלמותג כלשהו בעולם יש באמת ערכים, שמדקלמים מנטרות ניהול מטופשות, שרואים בעבודה שלהם שליחות מלאת משמעות, שחוששים מהמתחרה ומתייחסים אליו כאל אויב אכזר.
כולנו ביקשנו את נפשנו למות, או לפחות התפללנו לשנ״צ, בזמן שגייסנו פרצוף מתעניין בישיבת צוות, ישיבת מנהלים או שיחת חתך (כמו שהסבירה כוכבה, קוראים לזה שיחת חתך כי בשלב מסוים אתה אומר לעצמך אולי אני אעשה לעצמי חתך בוורידים ואגמור עם זה), שנקבעה ל-14:00 בצהריים לפני שהספקנו לאכול ולאף אחד לא ברור למה היא מתקיימת, מה היא מקדמת ומתי היא תסתיים.
בסופו של יום (אני מניח ששירה היתה משתמשת בקלישאה הזאת עכשיו), מה שהסדרה מנסה להגיד לנו זה: ניסים ואנטולי וכוכבה הם אלה שרואים הכל הרבה יותר נכון ומדויק וחף מצביעות. שירה וראמזי קצת מפגרים. ובפעם הבאה שאתם לוקחים קשה איזה קושי או תקלה מעצבנת, אולי שווה לבדוק אם במבט מלמעלה לא מדובר בברקוד פתיתים שלא עובר חלק.
נראה לי שהסידרה הזאת כל כך מצליחה, גם בגלל שלכולנו קל להזדהות עם הדמויות. כל אחד מוצא בעצמו את שירה שטיינבוך בישיבת צוות או ישיבת הנהלה, או שהוא מכיר אותה כמנהלת שלו, בכל אחד יש איזה נסים שמסתכל על הרצינות התהומית בה שירה מתייחסת לכל עניין ניהול הסופר באיזה בוז מהול בהשתאות כל כך מובנת. בכל עיסוק שיש בו מגע עם לקוחות יש את טיטינסקי הנודניק הקמצן ובכל אחד מאיתנו יש משהו משני סטרטינר הגזענית המתנשאת, וכל אחד מת לפעמים להיות כוכבה ולהבהיר לבוס הטיפש שלו שהוא לא באמת משתתף במשחק הזה.
חוץ מזה יש את הדמות של אביחי גרציאן שממחישה איך בהרבה ארגונים ככל שמטפסים יותר למעלה מוצאים בעלי תפקידים בכירים שכל מה שיש להם להציע זה כוחנות ומוטיבציה בהם השתמשו כדי להתגבר על טיפשות ועילגות וחוסר תבונה והבנה.
ואת שני סטרטינר, הקלישאה של תל אביבית שמאלנית צמחונית אמא של צוף, שהיחס המתנשא שלה לאתיופים ולערבים ולמזרחים, בשילוב תחושת עליונות ונאורות ואדנות, מוצגים מול ההרמוניה ביחסים בין האנשים שפשוט עובדים וחיים יחד מחוץ לבועה האליטסטית המאוהבת בעצמה ובערכיה המדומיינים. בחברות בין אנטולי הרוסי הכופר לקצב המרוקאי השסניק מיבנה, בין אסתי האתיופית לנעמי הלסבית, באהבה של כולם לראמזי. והמסר פשוט: במקום לבלבל את השכל עם אג׳נדות וסיסמאות ״לא לגזענות״, במקום להטיף לאהבת האנושות ולקבלת האחר, קודם תחיו עם האחר.
בשורה אחת: בסוף כל משפט שאתם מחרטטים בישיבת צוות, יושב ראמזי עם ברקוד פתיתים שלא עובר חלק.