"היהודים באים" - עונה רביעית, מדי שישי, 21:15, החל מ־5.6, כאן 11
ככל שהדקות חולפות, “היהודים באים" מקוממת בסתמיות שלה. אי אפשר להבין למה לא השליכו את התוכנית לפח בשלב התסריט, למה צילמו אותה, ולמה - על חשבוננו - בכלל משדרים אותה.
“היהודים באים" אינה סתם תוכנית טלוויזיה בלתי מוצלחת. ככל שהדקות חולפות, היא הופכת למקוממת. למרגיזה. אי אפשר להבין מה עושה התפלות הזו על המסך. אי אפשר להבין למה כתבו את זה, למה לא השליכו את זה מיד לפח. למה לקחו את זה הלאה וצילמו את זה. למה ערכו את זה. למה כאן 11 לא החזירו את הקבצים ליואב גרוס הפקות ולא אמרו להם, חבר'ה, תעשו טובה, את הדבר הזה אי אפשר לשדר.
בזה אחר זה עולים מערכונים על המסך ומעליבים את הצופה. בחנות הרהיטים משכנע הזבן בני זוג לרכוש ארון חדש, שמתברר בעצם כארון הקבורה השחור מכיכר ציון - אווילי ולא מעורר חיוך, אבל יוצר תחושה מעורפלת שמהדבר הצחיח הזה אולי תצמח בהמשך איזו סאטירה, אולי "ארץ נהדרת", אולי "החמישייה". איזה סאטירה ואיזה בטיח. אחרי הארון מופיע משה עם הנס והנחש להחיות את בני ישראל הנשוכים - ועומדת קבוצת אנשים נכבדת לפני ומאחורי המצלמה, שטולטלה למדבר, לחום ולצימאון, במיניבוסים על חשבון הציבור, ופולטת הבל אחר הבל, שטות אחרי שטות. לא חן, לא הדר, לא דאחקה - כמו אמא של ג'ורג' מ"סיינפלד", שלא חייכה אף פעם. רק שמי שלא צוחק הפעם זה הצופה.
והלאה. נקסט. רכבת הכלום ממשיכה לשעוט קדימה במלוא הקיטור. ולהלן הפאנץ'־ליין המשעשע של הערב. הכפתור האדום שתקוע עמוק בישבנו של ראש הממשלה וכדי ללחוץ עליו צריך שחייל חסון ינעץ את איברו הגדול בישבנו של הראש. ולמען הקוראים אעצור כאן, גם אם יש דמיון ל"מראה שחורה", שם ראש הממשלה הבריטי נדרש לקיים יחסי מין עם חזיר.
חופשיים כציפורים, לוקחים לעצמם חופש מכל אקטואליה. המקסימום שמתייחסים אליו הוא הפקרתו למוות של הלוחם מדחת יוסף, שהתרחשה בשנת 2000. לפני 20 שנה. אבל מה זה בשבילם 20 שנה. יש גם מערכון על הכוהנים הגדולים המובטלים אחרי חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה, אז 20 שנה זה באמת כסף קטן. אפשר, אם רוצים לנשוך התנהגות מעוררת מחלוקת, לפתח מערכון על הרב הראשי יצחק יוסף, שעל חשבון המדינה לועג למערכת החינוך של המדינה. או על הרבנות הראשית, שתובעת שכר משגיחי כשרות מבתי עסק קורסים שהיו סגורים בימי הקורונה. אלא שזה קורה בימים האלה, או בשבוע שעבר. רוצים מערכון על הראשון לציון? נו פרובלם. בואו במאה ה־51, עוד 3,000 שנה, "היהודים באים" יכינו לכם את זה צ'יק צ'ק.
לא קם צדיק אחד שיגיד שם, היי, חבר'ה, זה לא סתם לא עובד. אנחנו מייצרים כאן משהו עקום. אנחנו לא כותבים לחייזרים. בכל זאת אנחנו מתקיימים באיזו מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה בלי חשבון. אנחנו לא יכולים לגזול סתם כסף ציבורי. בואו נייצר איזו איכות. בכל זאת יש לנו מחויבות להומור, לאמירה מחודדת שתשפוך איזה אור נוסף על הנושאים שאנחנו מטפלים בהם. הרי באותה מידה אפשר לדקלם כתבה ממדור כלכלי יומי של אחד העיתונים שאף אחד לא מבין את השפה שם. זה אפילו לא בדיחות קרש.
ובמקום זאת משדרים את זה. אווילות אחרי אווילות. ביום שישי בתשע בערב. אחרי שעה ורבע של מטחנת פאנלים שמתקוטטים בהם בצעקות על קורונה ופוליטיקה וסיפוח וניפוח, בשעה שהניצולים שעוד נותרו מול הערוץ ולא נמלטו למקומות שקטים יותר משוועים לקצת הקלה. והם ממשיכים עם זה. ובשבוע הבא, אוי ויי, אוי ויי. היהודים שוב יבואו.