המתמחים, אלה המשתתפים בסדרה וגם עמיתיהם לעבודה ברחבי הארץ, מוותרים על נתח נכבד מחייהם הפרטיים וגם עובדים קשה - מאוד קשה. הסירו את הכובע בפניהם, קוראים נכבדים, וגם אמרו תודה שהלכתם ללמוד משפטים ולא רפואה.
זה תופס. בטח שזה תופס. כל צופה סוחב בתוכו את אימת המחלה ובאופן אוטומטי מתייצב בצד הרופא והחולה, וכשהקברנומה - מה שהיא לא תהיה - מוצאת החוצה בשלמותה, כולם מוחים דמעה ומוחאים כפיים. אלא שלאורך זמן לא בטוח שקברנומה בחוץ תספיק. גם מתמחים דומעים ליד חדר ניתוח לאחר כישלון לא יחזיקו צופים לאורך זמן. ב"ER" וב"אנטומיה של גריי" הצוות הרפואי עצמו החזיק לפחות חצי מכל פרק. חולים באו והלכו, חלק נרפאו וחלק לא, ומה שהחזיק היה נפתולי הרופאים והאחיות.
בערך בשליש האחרון של העונה הקודמת של "המתמחים" היו שני קצות חוט פוטנציאליים שהתוכנית פספסה. בראשון אחות מנוסה, שראתה דורות של מנתחים צעירים, התבוננה באחד מהם שסיים את ההתמחות ואמרה, עכשיו הוא צריך להחליט אם הוא חוזר לחיים שלו או מוותר עליהם והולך להיות מנתח. בסצינה אחרת באה משפחתה של רופאה - הבעל ושני ילדיה - לבקר אותה במהלך משמרת אחרי שלא הייתה שתי יממות בבית. הבן הקטן, מתוסכל מחסרונה המתמשך של אמו, סירב להניח לה לחבקו.
אלה היו שתי הנגיעות העזות ביותר למה שנקרא "המחיר שהם משלמים", ו"המתמחים" פספסה אותן. אלו היו הנגיעות הצורבות היחידות ברמה שמתחת לעורם של המנתחים הצעירים, שבהן "המתמחים" הייתה חייבת לחטט, ובמקום זאת היא בחרה להישאר בתחום הבטוח של לפעמים מצילים חיים ולפעמים לא, ולפעמים קצת קשה בבית אבל מצד שני הסיפוק הוא עצום. בתחום של עד כמה חיים של מתמחים יכולים להתקיים או מתקיימים ברמה של בית משוגעים - או כפי שהם מתוארים בספר שכתב מתמחה אמריקאי שכמעט יצא מדעתו בתקופת הסטאז', התנ"ך של המתמחים ברפואה "בית האלוהים" - התוכנית לא נגעה. בפרקים הבאים נראה עד כמה "המתמחים" (בהפקת קודה תקשורת, שחוזרת למסך עם דוקו דרמה ראשון מאז השתלת הרובה ב"מחוז ירושלים") מעיזה או מתכוונת להישאר באזור הנוחות שלה.
# לראות או לוותר: לראות בעירבון מוגבל. אם "המתמחים" נשארת תוכנית למתוקים לכל אורך הדרך, אפשר לוותר.
התרעות פיקוד העורף