על "To the lake" בנטפליקס מומלץ לוותר

כדי להוסיף למצב רוח טוב, סגר מוטל על מוסקבה, חיילים מונעים את הכניסה והיציאה מהעיר, ובעצמם יוצאים למסעות ביזה, אונס ורצח בתושבי העיר וסביבותיה. ובתווך, כצפוי, נמצאת משפחה אחת וקרוביה וגם שכניה, המנסה להימלט מהמגיפה ומהצבא הרודף אחריה.

כאן מתחיל החלק המוזר בסדרה. אחרי פרק ראשון גדוש אקשן מבטיח נתקעת “To the lake" על מקומה בחריקת בלמים ופוצחת באודיסיאה אטית ותמוהה בדרכה של הקבוצה לאותו אגם מובטח, שם - כך על פי התוכנית - שוכן אי מבודד שבו יוכלו לחסות עד יעבור זעם. ורק שכאמור כל האקשן מתפוגג ומפנה את מקומו לשונה ולמוזר. פרק שלם למשל מוקדש למריבות ולתככים פנימיים בין חברי הקבוצה. עוד פרק מתבזבז על סבא שיכור הפותח באש על בני המשפחה ואב המשפחה הנדקר בידי אדם הפוגש אותם בדרכם. עוד פרק על מכוניותיהם הנתקעות בשלג ומחולצות בידי ענק נדיב ואילם. בין לבין עסוקים בני המשפחה בברברת בלתי פוסקת.

עניין המגיפה נדחק אחורה, כמעט ונשכח, בשעה שחברי הקבוצה עסוקים במריבות, קנאות ותקלות קטנות. הצופה הסביר יושב בכורסתו ומתגרד בפדחתו שעה שהוא תוהה מה נטפליקס רוצים מהחיים שלו. זו, אגב, לא הסדרה המוזרה ו/או הצולעת היחידה שחומקת ועוברת דרך פילטר האיכות הבינונית של נטפליקס בדרכה של ענקית הסטרימינג המקפידה להזרים באופן קבוע תוכן חדש אל המאגר, ובכך היא מלמדת שיעור חשוב את הצופה: גם אם פרק ראשון מבטיח דבר מה, לא כדאי להתחייב לסדרה אלא רק לאחר פרק שני מוצלח ולא להסס לוותר. על “To the lake" מומלץ לוותר. אין בה דבר מלבד המחשבה הטובה הבודדת שהיא מעוררת: המגיפה שחוטפים הרוסים בה נראית בהחלט בלתי סימפטית, ומזלנו אנו שזכינו רק בקורונה.