על הנייר, התוכנית נשמעת כמו מתכון בטוח להצלחה: סוללה אדירה של קומיקאים – מישראל קטורזה וגורי אלפי, דרך תום יער, גיתית פישר, חנה לסלאו ועוד – המספרים, כל אחד בנפרד, סיפורים וחוויות משלבים שונים בחייהם המזוהים כל כך עם ההוויה הישראלית. מעין "מה זה השטויות האלה" פוגש את "דוקוסלב". העניין הוא – שהתוצר הסופי רחוק מלהיות מה שדמיינתי.
אז נכון, התאגיד ממשיך להצטיין – גם בתוכניות מסוג זה – בשמירה על הרכב אידיאלי של קומיקאים, מבלי לקפח אף מגדר או גיל, אבל דווקא משום כך, כאשר הפוטנציאל ליצירה קורעת מצחוק בשמיים – מכעיס אף יותר כשהתחושה היא שכינסו את נבחרת הקומיקאים בחדר אחד, הורו להם לדבר על X – והנ"ל פשוט הרהרו ופטפטו כאוות נפשם, ללא כל שמץ של תכנון, בימוי או עריכה.
הימים ימים קשים, האבטלה לא פוחתת, האווירה מדכאת ועוצר לילי מרחף מעלינו – לכן, דווקא כשציפיתי לתוכנית שתבדר ותשכיח את המציאות העכורה – מצאתי את עצמי מדוכדכת אף יותר. גם עבור אותם קומיקאים מוכשרים אשר הגעגוע לבמה נשפך מבעד לעיניהם, וגם עבורי – ששוב חזרתי לבינג' של חברים, כדי בכל זאת לצחוק קצת לפני השינה.
התרעות פיקוד העורף