"פמת"א", עונה 2, ימי שני, כאן 11
הדבר הנכון ביותר לומר על "פמת"א" יהיה שהיא עובדת. עברו הרבה שנים וסדרות לפניה שגרמו עוגמת נפש לצופה המקומי, והן, בתוספת שתי תסריטאיות (נועה רוטמן ואסתר נמדר תמאם), והבמאי עודד לוטן, שצפו קרוב לוודאי בשפע סדרות חו"ל, שהולידו בגרות טלוויזיונית שיוצרת סדרה כמו "פמת"א".
אתה לא מתפתל על הכיסא באי־נוחות מול משחק רע, לא מקלל בשורות שדופות בדיאלוגים, לא את הטייפקאסט המזרחי שמדבר בחי"ת ועי"ן, או הטייפקאסט של הרוסי תפוח השרירים ששותה וודקה כל הזמן. אתה פשוט צופה בסדרת מתח.
מחבב את הגיבורה (חוכמה גדולה: חן אמסלם), את הפניות שהעלילה לוקחת אותך אליהן, מצטער כשצריך, שונא בקטנה את הרעים, ובסוף הפרק, כשאתה הולך לאסוף את שאריות השניצל והפירה מאתמול שבמקרר, חולף בך איזה הרהור לגבי איך ייראה הפרק הבא. ככה זה כשצופים בסדרת מתח.
מי שמחפש בזכוכית מגדלת יכול להתלונן שמרסל בן דוד קשוחה מדי. מסתובבת במסדרונות כאילו החיוך אסור או לפחות יצא מהאופנה. מצד שני, עם כל הפיצוצים שעברו עליה בעונה הקודמת והמוות שהקיף אותה, אפשר להבין אותה.
רק על זה שהיא לא מייללת מהבוקר עד הערב מגיע לה פרס ישראל. ואפשר לטעון שיש גם פרקליטות אחרות בארץ, אז איך שדווקא עליה נופלות הפרשיות הכבדות והגדולות ביותר (בעונה החדשה זה מתחיל בסם מסיבות קטלני ומגיע לשחיתות במשרד הבריאות).
מה יש, ישאלו השואלים צרי העין, אי אפשר סתם פענוח חכם של מעשה רצח מסובך? תמיד צריך לזעזע את כל המדינה? אז יטענו. עדיף שייפלו עליה פרשיות ענק מאשר על יונית. או קרן מרציאנו. יונית אולי יודעת לראיין באיטלקית, אבל מרסל/אמסלם יודעת להביא לנו היטב את ניחוח הרחוב, לשחות היטב בחום יולי־אוגוסט ולפצלח את הרעים.
ככה שהעונה השנייה של "פמת"א" יושבת היטב במקום. כתובה היטב, מלוהקת היטב, משוחקת היטב. לא נזכור אותה שנים רבות קדימה. את "הסופרנוס" ו"הסמויה" נזכור בגעגוע הרבה אחרי ש"פמת"א" תישכח, אבל לא כל סדרה צריכה ואמורה להיזכר דורות קדימה. היא עושה את מלאכתה היטב, וכמו שכתוב בספרון ההוא, דיינו.
לראות או לוותר: לראות. מהפה של פמת"א לאלוהים ומי ייתן וינוקנקו כל המושחתים בארצנו.