הייתי צריך לשפשף את העיניים כשנתקלתי במקרה בתיאור מצולם ובעיקר מפורט של שלושה פועלים גרמנים מורידים מחפרון לתוך בור. דיטריך מושך בחבל לפה, ויואכים, ממעבה הבור, צועק "תיזהר, תיזהר" למולר, שמוריד את המחפרון בלנגזם, בסבלנות, אל הבור עם מחפר גדול יותר. בינתיים דניאל, הנס ואולי מפרקים מנוף גדול, שלב אחר שלב, מהזרוע, דרך תא המנופאי, וזרוע האיזון, אל המשאית שממתינה למטה בלנגזם, וכל זה גם כן בתיאור מצולם ומפורט לצופה הישראלי, שמאז ומעולם היה מרותק לשאלה איך מפרקים מנוף.

ערוץ דיסקברי סיינס קצת התחלק על הישבן. שעות ארוכות של שידור סיפורי חייזרים וחיפוש אחרי ביגפוט ואיש העש זכו בימים אלה להעשרה מרתקת בדמות בניית פינותיה של גרמניה. סוללי כבישים, מנופאים ונהגי משאיות חולקים עמנו את חוויותיהם בשעות עבודה ובאכילת נקניקים - בפירוט סוגיהם - בזמן ההפסקה.

קשה להבין למה סדרה משונה כזו, שאינה מיועדת לאדם בוגר, באה לעולם, ועוד פחות מזה, למה היא משודרת בערוץ טלוויזיה ישראלי. תקראו לי אולד פאשן, אבל אני, עד היום, ואני מניח שגם בעוד שלושה גלגולי חיים, מעדיף לא לראות את גרמניה נבנית לתלפיות. לא מחרים, לא עושה ברוגז, כמו (כמעט) כולם תיירתי בברלין, אבל בין מוצר סיני או טורקי לגרמני, אני תמיד הולך על שני הראשונים. ואם ריבונו של עולם, בגלל טעות בניהול, יגרום בלי כוונה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את כל הגרמניה הזו, לא תמצאו אותי מתגולל על הארץ בדמעות. אנחנו היהודים, אני חושב תמיד, סלחנים מדי וחסרי אכזריות נדרשת לעולם הזה.

וגם יש לי פנטזיה נוספת שאני מגלגל במוח כבר שנים, שבתום מלחמת העולם השנייה בעלות הברית המנצחות היו קורעות נתח נכבד מאדמת גרמניה ומעניקות אותו כפיצוי לפליטים היהודים. זה יכול היה להיות נהדר: בלי חום יולי־אוגוסט, בלי ג'ונגל הלבנט מסביב, בלי הבעיה הדמוגרפית. ולכותל ולמערת המכפלה, מי שרוצה, היה טס באווירון. איזה פספוס שכל זה לא קרה. כל כך חבל.

אירוע אחד מעניין בכל זאת מתרחש בפרק הראשון של “לבנות את גרמניה", שבעיקר מומלץ לצפייה לראשי ערים בישראל: תוך סוף שבוע אחד, משישי בלילה עד שני לפנות בוקר, סוללים כביש מחדש. אי אפשר כאן שלא להתרשם מיעילות המכונה הגרמנית: כל שש דקות פונקט על השעון כמו שהיא אמורה להגיע, מגיעה משאית עם אספלט חם לשפוך אותו לשתי מכונות הסלילה.

בית החרושת לייצור אספלט לא ישן כל הסופשבוע. אף פועל לא חולה, לא נעדר. אפילו הגשם הגרמני שקצת משתובב יודע לעצור בזמן כדי לא להפריע לעבודה, וסלילת הכביש מסתיימת בזמן, ומקבלת אישור מהעירייה (צריך אישור, ואם העירייה לא מרוצה, היא פוסלת את העבודה) - בוויקאנד אחד! ספרו את זה לראשי הערים בישראל, שהפכו את הרחובות שלנו לגיהינום.

לפני לא מעט שנים, כשרון חולדאי סלל במשך שנים במהירות של צב ברוורס את רחוב אבן גבירול בתל אביב, שקלתי את האפשרות להזמין את אנשי גינס שיבדקו אם הבנאדם שובר שיא עולמי באטיות סלילת כביש. היום כבר בלתי אפשרי להוכיח את זה, אבל אני משוכנע שאם היו סוללים את אבן גבירול בידיים, בלי מכונות, העבודה הייתה מסתיימת מהר יותר.

אבל הרחובות שלנו, כאמור, הם גיהינום שלא היה מתרחש בגרמניה. מדרכות שנבנו כאן לפני שנים בודדות בלבד בהשקעות ענק נהרסות ונבנות מחדש, והצועדים - מנער, דרך הורה מוביל עגלת תינוק ועד קשיש מתקשה בהליכה - נדרשים לנתר בין ההריסות. חצאי רחובות נהרסים בטירוף של תמ"א, האבק חודר לדירות הבניינים הצמודים ומזהם את המרצפות והרהיטים ומפגעי הרעש עולים עד השמיים. משאיות חוסמות כבישים ומרתיחות נהגים. פראות וכעס שולטים ברחובותינו, הצפופים והמעוצבנים ממילא מקושי החיים כאן. ראשי הערים מתחמקים מאחריות ומתירים וגם מקדמים את ההשתוללות. אין פוליטיקאי שקם ואומר, די, תתחילו להרגיע, תנו לאנשים כאן קצת לחיות. אז לבנות את גרמניה? מתי
נלמד לבנות כהלכה את ארץ ישראל?

לראות או לוותר: לא לראות. משעמם אפילו חובבי לגו.