אלגורתיתמים הם דבר שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לכל אחד מאיתנו מוצמד לפחות אחד כזה ומערכות היחסים שלנו איתם יכולים להיות לעתים מורכבות. במקרה שלי למשל, ספוטיפיי מצליח כמעט שבוע אחר שבוע לקלוע בול לטעם המוזיקלי שלי בפיצ'ר ה-Discover Weekly ויוטיוב כמעט תמיד ימליץ על הסרטון עם הנושא שהכי מעניין אותי, והוא גם יהיה בדיוק באורך שבו אני אוהב לצפות.
אבל כשמדובר בנטפליקס, אני מוצא את עצמי דקות ארוכות בוהה ומגולל את הקטלוג האינסופי והצבעוני עד כדי בחילה או התקף אפילפסיה של אתר הבית הפופולרי, ולא מוצא שום דבר לראות. מערכת היחסים שלי עם הממשק כבר מזמן לא מה שהיא הייתה ואני פשוט מרגיש שהוא לא מבין אותי יותר. השבוע החלטתי לעשות מעשה - פשוט להפסיק לשלם להם.
יכול להיות שזה בגלל שהאלגוריתם של נטפליקס, שיש נטייה לפאר אותו מאיזשהי סיבה, באמת כבר לא מכיר אותי ולא יודע מה אני אוהב. יכול להיות שהדברים הטובים באמת מוחבאים איפשהו בתת-קטגוריות הכי זניחות ויכול להיות שעודף התוכן המוגזם מקשה עליי לקבל החלטות. הדבר היחידי שאני יודע זה שנמאס לי להתאכזב כל פעם מחדש. עוד סדרה מלוקקת שהפרק הראשון שלה מפוצץ תקציב ושאר העונה צולעת ולא מספקת את הסחורה, עוד דוקו פשע משעמם שנראה כמו העתק של קודמיו, עוד סרט בינוני של במאי עם שם גדול שהעבר המפואר שלו מאחוריו. די - נמאס לי! אני לא משתף פעולה עם השעמום הזה יותר.
וגם את השיחה הזאת:
עם זאת, צריך לומר שגם להם מדי פעם יש הברקות. "דיק ג'ונסון מת" הוא אחד הסרטים הדוקומנטרים הכי רגישים וייחודיים שנוצרו בשנים האחרונות וזה בושה שהוא אפילו לא נשקל לאוסקר האחרון. אבל, זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. אני מוכן להתמודד עם זה שאני אהיה מחוסר נטפליקס, גם אם זה אומר שפעם בכמה חודשים אני אפספס תוכן איכותי.
החרדה לפספס היא רגש שהתחזק מאוד בעידן האינסטנט שבו אנו חיים, אבל בעיני יותר גרוע לשלם כל חודש כסף לתאגיד שמזלזל בלקוחות שלו. אבל היום אני לא מתבייש ואני מספר בכל הזדמנות שיש לי: איך הפסקתי לפחד וביטלתי את המנוי שלי לנטפליקס.
התרעות פיקוד העורף