את רוני דניאל הכרתי לפני ככה וככה הרבה שנים במסעדת "השובך" בתל אביב. הוא ישב עם חברים, חלקם עיתונאים, וכשעברתי ליד השולחן מישהו עצר אותי וערך היכרות בינינו. אה, אתה מכבי תל אביב (היה לי באותם ימים טור ספורט כאוהד מכבי), אמר רוני, לוקה במחלת אהדת הפועל, ומיד ישבנו לשיחה בנושא החשוב בעולם - כדורגל.

לא נפגשנו הרבה, אבל כשיצא לנו לדבר, זה היה רק כדורגל. פוליטיקה וצבא לא עניינו אותי אף פעם, וכשמישהו על השולחן גרר את השיחה לשם, הייתי מפהק ומסתלק. עם זאת, ליד השולחן, רוני היה פחות נחרץ, פחות משוכנע, פחות החונך הזועם של מדינת ישראל וצבאה. אישית, אף שלרוב הסכמתי עם דעותיו, לא הבנתי אף פעם למה הניחו לו להיות פחות עיתונאי ויותר המוכיח בשער, כי את נושא הסיקור שלו רוני הבין היטב, ובכל פעם שזעם על מישהו באולפן, הצופים איבדו זמן מידע יקר ונגררו אחר ויכוחי הסרק.

היום באולפני החדשות רק מדברים. אני כבר לא צופה בהם כלל. ואף על פי כן, ביום שישי הקרוב אפתח את מכשיר הטלוויזיה על אחד הפאנלים המנופחים, רק כדי לדמיין את רוני נע בחוסר נוחות על מושבו, כועס בגלוי, מחכה לרגע שבו יגיע תורו להורות למדינת ישראל, ראשיה וצבאה איך ומה צריך לעשות, ומיד. 