הבעיה העיקרית בגירסה הנוכחית של "האח הגדול" היא שאין ליוצרים יכולת ליצור סיפור. כשאני מדבר על סיפור, אני מתכוון להתפתחות דרמטית, התרחשות עמוקה ומורכבת יותר מאשר ריב באורך פרק שלם על משפט שאורן חזן אמר לאמא של אלין כהן ("עושה פה ספין של שקל וחצי").
וכשאני מדבר על התפתחות דרמטית, אני מתכוון, לדוגמה, לסיטואציה שהתרחשה בעונה 8, האחרונה לפני המעבר של התוכנית ל"רשת", שבה, האח נתן למעיין אשכנזי משימה שבמסגרתה היא הייתה צריכה להרכיב משקפיים עם רדיוס ראיה צר במיוחד, על מנת שתחווה את העולם כפי שאביחי אוחנה, מתמודד שסבל מניוון ראייתי, חווה אותו. יוצר התוכנית זיהה שם פוטנציאל למערכת יחסים בין שתי הדמויות וניסה לקדם אותה באמצעים יצירתיים ומקוריים.
חוסר היכולת ליצור סיפור בגלגול הנוכחי של התוכנית נובע גם ממוגבלות יצירתית, אבל גם מליהוק חסר מעוף שציוות יחדיו כמות גדולה של אנשים לא מעניינים ו/או לא אינטיליגנטים שלא יכולים לקדם עלילה בשום צורה שהיא. פרט לאורן, אור שפיץ ושרית פולק, שהם הדיירים המעניינים ביותר בעיניי, אני לא מוצא שום עניין בדמויות האחרות: לא אופי, לא אינטיליגנציה יוצאת דופן ולא כריזמה טלוויזיונית.
וכשאין אופי, אז אין מאבק כוחות אמיתי בין הדמויות והריבים הם לא באמת ריבים. דמות שאומרת לחברתה שהיא בחיים לא תדבר איתה יותר, חוזרת אחרי כמה דקות כדי להשלים, עד לריב המגוחך הבא, שגם לו אין סיבה אמיתית וגם הוא יסתיים במהרה בהנפת דגל לבן וחיבוקים הדדיים. וכשאין ריבים ואין קונפליקטים בעלי משקל בין הדמויות, מגייסים את בני המשפחה כדי לגרות את בלוטות הרגש של הדיירים המשועממים ושל הצופים העייפים מעוד לילה חסר שינה שבו הם עקבו אחרי הנציגים הישראלים בטוקיו.
המגמה הזאת הגיעה אתמול לשיאה ההזוי, כאשר ההדחה עצמה התרחשה, באופן חסר תקדים, באמצע הפרק, רק כדי להכין קליימקס מעושה ופטתי שבמסגרתו הדיירת מירי כהן נפגשה עם בתה, כוכבת הרשת אלין, לאחר 30 יום שבהם לא ראתה אותה. זאת הייתה סצינה ששברה את שיאי הדביקות והגיחוך, משל היה מדובר באסיר שמשתחרר לאחר מאסר עולם ולא באמא שפוגשת את ביתה הבגירה לאחר 30 יום שלא התראו מרצון, אחרי שהאמא הסכימה לקבל סכום כסף נכבד עבור השתתפותה בתוכנית.
לעתים קרובות אני מוצא את עצמי תוהה ברצינות אם מדובר בעונה חדשה של "האח הגדול" או בפרודיה שלא יודעת שהיא כזאת על הפורמט הפופולרי שירד מנכסיו.