רבות כבר נכתב על התארכותה של רצועת האקטואליה בשני הערוצים המסחריים. אם פעם הייתה לנו מהדורה מרכזית, עוד תוכנית מקדימה אחר הצהריים עם רפי רשף או עודד בן עמי, ואולי תוכנית שאינה מהדורה פרופר כמו "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10 המנוח, הרי שהיום מהשעה 15:00 ועד 21:30 אנחנו מקבלים רצף בלתי נגמר של מהדורות, שעוסקות בזו אחר זו שוב ושוב באותם נושאים, כשהכתבים והמגישים נעים ממהדורה אחת לשנייה בסרט נע.
המניע לכך ברור: חדשות הן תוכן טלוויזיוני משתלם מאוד עבור הערוצים, רייטינג סביר בהשקעה נמוכה יחסית. אבל אפילו במדינת ישראל לא ניתן למלא שמונה וחצי שעות באקטואליה רלוונטית, ולכן המהדורות האלה, בעיקר המוקדמות שבהן, נגררות תדיר לאייטמים מגוחכים למדי. וכך, אתמול במהלך "מהדורה ראשונה" עם אורן וייגנפלד בערוץ 12 (שלמרות שמה היא בכלל המהדורה השנייה, כי לפניה משודרת "שלוש עם עופר חדד") הופיע אייטם שעוסק בכך שיונה לייבזון, שליחת חברת החדשות לניו יורק, נדבקה בנגיף הקורונה.
כחמש דקות תמימות נמשך האייטם הזה, בו תחילה שאל וייגנפלד את לייבזון כיצד היא מרגישה (כאילו לא שמענו בשנתיים האחרונות מיליוני תיאורים של חולי קורונה למיניהם), ולאחר מכן פנה אל שליח הערוץ בלונדון, אלעד שמחיוף, כ"מחלים ותיק", וביקש ממנו להעניק ללייבזון טיפים להתמודדות עם הנגיף. חמש דקות ושאלה אחת בצדן: למה?
למה, לכל הרוחות, העורכים בחדשות 12 חושבים שזה מעניין אותי כצופה לדעת שהכתבת שלהם נדבקה בקורונה, ואף לשמוע את עצותיו של כתב אחר? שמחיוף ולייבזון הם, צריך להזכיר, האנשים שתפקידם לתווך עבורנו את החדשות. הם לא החדשות, הם לא מרכז הסיפור (וזאת מבלי לזלזל בכישוריהם). את הדבר האלמנטרי הזה שוכחים במערכות החדשות פעם אחר פעם, וערוץ 12 מוביל גם בתחום הזה על מתחריו.
זה בסדר כשהמגישה או הכתבים הבכירים הופכים לדמויות שהצופים מפתחים עמן הזדהות מסוימת, אבל הגבול בין זה לבין חגיגת השביעות העצמית שאנחנו רואים מדי ערב על המסך דק ואסור לחצות אותו. אם כתבת שלך חלתה בקורונה וכתב אחר רוצה לחזק אותה, הם מוזמנים לעשות זאת מחוץ לשעות השידור.