"ויקינגים: ולהאלה", נטפליקס
הוויקינגים חוזרים מאה שנים אחרי, וכהוריהם הם באים לכבוש, לנקום ולבזוז. במציאות לא היו הוויקינגים בחורים רעים כל כך, ואפילו יכול להיות שבעורקיו של משה, השכן ממול, זורם קצת דם ויקינגי
מאה שנים אחרי עלילת הסדרה “ויקינגים" חוזרים צאצאיהם לסדרת ההמשך “ויקינגים: ולהאלה". וכמו הוריהם המיתולוגיים, גם הצאצאים לא מכוונים לחיים שלווים בבית, ערבים רגועים עם האיש/אישה והילדים מול הטלוויזיה. הם באים לכבוש. לנקום. לבזוז. לעסוק בכל האפשרויות לשפוך דם.
אגב, ההיסטוריה האמיתית של הוויקינגים לא תמיד מתיישרת עם המצגת המודרנית שלהם. במציאות היו הוויקינגים בחורים טובים יותר מכפי שנהוג לצייר אותם. הם לא היו קבוצה הומוגנית סקנדינבית אחת. ויקינג למעשה היה שמו של מסע בנדיטים לפלישה ולכיבוש, אלא שלא בכל פעם הפולשים החריבו, שרפו, בזזו והסתלקו. פעמים רבות הם התיישבו בארצות שאליהם הגיעו, נטמעו באוכלוסייה המקומית והפכו לעובדי אדמה ולסוחרים. הם נודעו בניקיון גופם, כי אמונתם הדתית באל אודין ציוותה עליהם להתנקות פעם בשבוע, לעומת האירופים הוותיקים שלא נהגו להתרחץ כלל. ומחקרים גנטיים שנעשו, וכללו בדיקות המוניות של קברי ויקינגים, העלו בין השאר כי שער גופם של הוויקינגים היה כהה ולא בלונדיני כפי שנהוג לחשוב, וכי דמם מעורב בשיעורים שונים באוכלוסיות שונות באירופה כיום. בפולין, למשל, ל־5% מהאוכלוסייה יש שארי דם ויקינגים, מה שאומר שלא מן הנמנע שסבא של סבא של סבא של משה, השכן שלכם בקומה, היה פולש ויקינגי אכזר. נא להיזהר.
הסדרה, מטבע הדברים, נוטה לצבוע את הוויקינגים באור הדרמטי יותר שלהם. הם חוצים את האוקיינוס בספינותיהם - ומומלץ לא לבנות על הגפרורים הקטנטנים הצפים בקושי הללו לקרוז התענוגות הבא שלכם, פולשים - במקרה זה לאדמת אנגליה, ויוצאים להילחם, גם בינם לבין עצמם, בתאוות דם מאושרת ומשכרת.
אנגליה ניגפת מפני הפולשים מצפון, שבסוף השם של כולם יש “סון": יארלסון, גוסטבסון וכיו"בסון, שיש בהם תאוות כוח, ותככים, ורומנטיקה, וגם אגדות מיסטיות, וכל הסלט הדי הצפוי הזה, גם אם לפעמים צועד על גבול אופרת הסבון, נשמר איכשהו ואינו חוצה אותו, והתוצאה היא סדרה ססגונית, חביבה, עם ניחוח חביב של מחוזות אחרים וימי הביניים, שמחזיק את הצופה ער ולא גורם לו להתחרט על הזמן שהשקיע על הכורסה. יאסון.
• לראות או לוותר: סדרה חביבה ולא מזיקה. בהחלט אפשר לראות.