עוד שבוע מאחורינו. רובנו העברנו אותו בעבודה מאומצת, בשנ"צים תכופים ובניסיונות להגיע הביתה לפני העומסים, בדיוק כמו בשבוע שלפניו. בניגוד מוחלט, כמה מאיתנו הישראלים, בחרו לנצל את מזג האוויר הנעים על מנת לרוץ ברחובות, ולתור אחר שלגון פיסטוק של קראנץ' במהדורה מוגבלת.
אם תשאלו אותי, גלידה זו הנאה חד פעמית, אבל נטפליקס - זה סיפור אהבה מתמשך, ולכן התכנסנו. קבלו את חמשת הסדרות והסרטים שעשו לי את השבוע.
זה נשמע כמו התחלה של סיוט. בני זוג שהגיעו בצער למסקנה שלא יצליחו להביא ילד לעולם בדרך הפשוטה ביותר, נעזרים ברופא בשם ד"ר דונלד קליין, מומחה פוריות עם קבלות. מאחר ורוב המטופלות שלו נזקקות לתרומת זרע על מנת להפוך לאימהות כפי שחלמו, הוא מסייע להן בכך, ואפילו מנדב פרט מידע משונה וטוען שהתרומות הנדיבות הגיעו מסטודנטים לרפואה.
כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בבדיקת DNA שגרתית יחסית, מגלה אישה כבת 40 שיש לה עשרות אחים מאב אחד - ד"ר קליין. כך התבררה הרשת המסועפת והמחרידה שניסה קליין לטוות לאורך כל כך הרבה שנים. באותה נשימה, הוא גם הרס חיים של המון אנשים, שכל מה שרצו הוא ליצור חיים משל עצמם.
לצערי, לא אוכל לומר שהעלילה אינה מבוססת על סיפור אמיתי, אלא מדובר בדוקו מטריד למדי. זה לא הולך להיות קל לצפייה, אך הסרט נוהג בנושא בקפידה וברגישות הנחוצה. מזעזע ועם זאת מאוד חשוב, ובעיקר רואים שהשקיעו בנו, הצופים. ודאי תשימו לב לזה בשניות הראשונות, כשתמצאו את עצמכם מזדהים כל כך עם הנפשות הפועלות, ממש כאילו הייתם שם בעצמכם וגיליתם את פשר המחדל ממקור ראשון.
יותר התעסקות בדמויות שמתו באופן מפתיע, וחזרו לתקופה מוקדמת בחייהם שהותירה בהם חותם מיוחד. יותר מדי. אחרי שאמרתי את זה, אסביר למה 'השמיניסטית', הסרט שעלה ממש לא מזמן לנטפליקס, בכל זאת שווה צפייה.
השחקנית רבל וילסון נכנסת לנעליה של נערת קולג' מקובלת, שנופלת לא טוב, בלשון המעטה, באימון עם חברותיה המעודדות, ונכנסת לתרדמת של שני עשורים.
עכשיו היא אמנם בת 37, אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה. מה שכן, החלום להיות מלכת הנשף עדיין עומד בעינו, והיא תעשה הכל כדי להגשים אותו. למרות שמדובר בסיפור מוכר לכאורה, וילסון הופכת אותו לחינני. הגמלוניות שבדמות, וההבנה שבגיל 37 את ממש לא רלוונטית בקרב תלמידי התיכון, או בקרב הרבה אנשים נוספים, מייצרות המון אמפתיה לכל המסע בזמן הזה.
ובוא נודה על האמת, ולא משנה איך מסובבים את זה, מדובר בסרט נורא מצחיק. אגב, זה בדיוק מה שישאיר אתכם ליד המסך.
תופעת לוואי משונה של השנים האחרונות היא הרבה יותר מדי סדרות על עושר. עשירים להחריד, בתים גדולים, כלבים קטנים. אתם יודעים למה התכוונתי. אבל לא מדובר בעושר כזה שמתחיל בתהליך מעניין, או בדרך ארוכה, מורכבת ככל שתהיה. רק תואר מפואר בלי הסיבה, כסף, קפריזיות, וכמה שיותר.
אסייג ואומר ש'הקרדשיאנס' בהחלט גורמת לכל זה להיות נסבל איכשהו, ולפעמים הדרך היחידה להרוג זמן היא לצפות באחרים מכלים את חשבונות הבנק שלהם. אבלף אם כבר עושים סדרה שכל מהותה מתמקדת בממון ובסכסוכים הנובעים ממנו, צריך לעשות את זה טוב.
'אימפריית הבלינג' בדיוק חגגה את העונה השנייה שלה במחוזות הנטפליקס, ולצערי - היא עדיין לא מחדשת שום דבר. בתפריט - חבורה של אמריקאים ממוצא אסייתי, שנעים בין מנעמי החיים לאינטראקציות חברתיות מביכות.
סערות בכוס תה, או במקרה הזה, כוס קאווה (שעלתה כמו קניות סופר לשבוע), דרמות מיותרות ומינון מופרז של אגו, כל אלו כבר לא מרשימים במציאות של 2022. יש לנו מכל זה בסיטונאות. זוכרים את ה'טורטלים' מ'ארץ נהדרת', המערכון הגאוני על העשירים מהחווילה? אז 'אימפריית הבלינג', אבל לא מצחיק בשום צורה, אלא וולגרי, מנקר עיניים ולא בקטע טוב. ברוך שפטרנו מעו"שו של זה.
אם הייתי שואלת אתכם כמה זמן תרצו להשקיע ביום בצפייה על גורים של חיות, לא אופתע אם הייתי מקבלת תשובות כמו 'אני מתפטר מהעבודה', או כמילות השיר, 'את כל הזמן שבעולם'. אני איתכם – הביקוש לגורים אכן לא מסתיים אף פעם, ולכן נסיים את ההמלצות הטובות עם הדבר הכי, אבל הכי חמוד שראיתי השבוע בחנות הממתקים הטלוויזיונית שלנו.
בתוכנית האומנותית – הרפתקאות של גורי חיות, כמו אריות, צבים, כלבי ים, פינגווינים ואפילו פילים, שכבר ברגע הולדתם נראים כאילו הם חוגגים בר מצווה. אין סוף סצנות מתוקות להפליא, צילום באיכות מטורפת, ומיליון פעמים של להסתכל על המסך בחיוך מאוזן לאוזן, כל אלו רק גרמו לי להבין שאין אדם על הגלובוס שלא זקוק למנת הגורים היומית שלו.
אז בפעם הבאה שאתם תקועים בפקק ארוך כמו הזמן שבו עבדו על הרכבת הקלה, תקלו על הלחץ עם 'גורי פרא', היא כבר תעשה את העבודה ותחזיר אתכם לצ'יל. עד לפקק הבא.
התרעות פיקוד העורף