דמותו הטלוויזיונית של מוישה אופניק מימי “רחוב סומסום” העליזים איננה נותנת מנוח לשחקן ז’יל בן דוד, מדבב ומפעיל הבובה המיתולוגית. “לאן שאני הולך, זה רודף אותי ומייצר מצבים הזויים”, הוא מספר. “אני מטייל עם הבנים שלי במונטריאול שבקנדה, כמעט הכי רחוק מהארץ, ופתאום מישהו עוקף אותנו, מסתובב אליי ושואל: ‘יכול להיות שאתה מוישה אופניק?’. איך ידע? ‘לפי הקול’”.
בימים אלה בן דוד, 66, נמצא בחזרות להצגה “המשוגעת - אפילוג”, שכתב עדו סתר בעקבות “המשוגעת משאיו”, מחזה הלהיט של ז’אן ז’ירודו, אשר תעלה מחר בתיאטרון “נוצר” בבת ים, בבימויו של ערן בוהם. בהצגה, המתוארת כ”פנטזיה קומית עם סוף רע על חמדנות, תאוות כוח והרס הסביבה”, ממשיך בן דוד עם נרגנות הדמות מ”רחוב סומסום”. “כאן אני הולך עם זה עוד יותר רחוק ומשחק את דין ניקחונר, האיש הרע, נדל”ניסט חסר מצפון, שמאיים לסגור את התיאטרון ולהקים על חורבותיו רבי קומות כדי לגזור לעצמו קופון שמן”, הוא מספר. “אני כל כך מזוהה עם האופניק הזה, שיש בקהל שמתפלאים לגלות שאני גם שחקן על אמת”.
אתה אוהב לשחק את הרעים?
“אני מת עליהם. זה מאפשר לי להוציא על הבמה את כל האגרסיות ומאפשר לי לחזור הביתה רגוע”.
בן דוד התגלגל לתפקידו של אופניק בשנת 1985, עת היה שחקן צעיר לאחר לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. “הייתי אז בטוח שאני הולך לשנות את עולם האמנות”, הוא מספר. “רצה אלוהים וחבר, שלמד במקביל אליי קולנוע, התמנה כעוזר במאי ב’רחוב סומסום’, כשהסדרה הגיעה לארץ. ‘תן לי לפחות להרגיש פעם מה זה אודישן’, פניתי אליו. ‘אין תפקידים לשחקנים, רק למפעילי בובות’, הוא ניסה לצנן את ההתלהבות שלי. ‘שיהיה’, אמרתי, ובפעם הראשונה בחיים אחזתי בבובה של טלוויזיה. השאר - היסטוריה”.
איך התקבלת בלי ניסיון קודם?
“בשביל זה לא צריך ניסיון, גם לא כישרון משחקי, אלא קואורדינציה ויכולת סיבולת להחזיק את הבובה בצילומים בלי שיראו את המפעיל. במשך שנים אף אחד לא ידע שאני מוישה אופניק”.
זה לא מתסכל אותך?
“באמת שלא. עשיתי תוכנית טובה בטלוויזיה החינוכית, ודרכה חינכתי דורות. מהבחינה הזאת אני לא שייך לתרבות הסלבריטאית שהשתלטה עלינו”.
דמותו של אופניק פרצה לתודעה בפרק הראשון של הסדרה, כשהוא נכנס בסערה לפריים עם האוטו־טרנטה שלו, נתקע ולא מפסיק להתעצבן. עם הבובה הזאת צלח בן דוד את כל גלגולי הסדרה, כשאופניק נשאר בכל מצב בן 40, בעוד קהל הילדים, שבעיניו הוא הקהל הכי טוב בעולם, מתחלף כל הזמן.
האם קרה לך פנצ’ר בהפעלת הבובה שלו?
“אוהו. כידוע, הגבות הן מסימני ההיכר שלו. קרה שהקפיץ השתחרר, העפעפיים נפלו ואי אפשר היה להפעיל את הגבות. מה אתה יודע. התקשרו לחברת האם של ‘סומסום’ בארצות הברית, ואונליין עשיתי עם אנשי החברה ניתוח מוח לבובה. כשנגמרו הצילומים, נשלחה הבובה לניתוח יותר מסיבי בחו”ל”.
אל הגג
בן דוד נולד בקזבלנקה שבמרוקו וגדל בפריז, העיר האהובה עליו ביותר, שאת אהבתו לה הוא מביע במופע משירי ז’ורז’ ברסנס בגרסות עבריות של ידידו, קובי מידן. כשעלה ארצה ב־69’ כנער בן 14, חטף הלם תרבותי, או כדבריו “סטירת לחי, שעד היום האוזניים מצלצלות לי ממנה”. הוא, בנם של מהנדס ושל אחות, גדל בקיראון, שכונה בקריית אונו, ורצה מגיל 8 להיות שחקן. “עד היום אבא שלי לא משלים עם העובדה, שאני, בוגר מגמה ריאלית, לא המשכתי בכיוון”, הוא מספר.
לאחר לימודי התיאטרון שלו, נדד שנים בין תיאטראות רפרטואריים עד שמוישה אופניק “חטף” אותו מהם. “פעמיים הציע לי חנוך לוין להשתתף בהצגות שלו, ואני נאלצתי לוותר בגלל שהייתי מחויב לצילומי ‘רחוב סומסום’”, הוא מספר. “אז קיבלתי החלטה לזוז במידה מסוימת מהתיאטרון. זה קרה לאחר שהיה לי המזל לשחק ב'גשר' אצל במאי גדול כמו יבגני אריה, שאצלו חוויתי תיאטרון רוסי במיטבו”.
בן דוד מרבה להתארח בסדרות טלוויזיה ובסרטים. הוא מהשחקנים שאינם נחשבים כוכבים, אבל רגעי התהילה שלהם נצברים מפרק לפרק. “לשחקנים בארץ אין הרבה ברירות, והדברים שבאים, הם מה שאתה לוקח”, הוא אומר. “אין לי תלונות. אני עוסק במקצוע שאני אוהב ויש לי אישה מדהימה, שלושה בנים נהדרים ונכד מקסים, אבל בתור מי שעלה לכאן מ’פארי’ (פריז), מה אגיד לך, אין בארץ כל כך תרבות”.
אבל יש “פרפר נחמד”, שבה אתה מפעיל בגרסה החדשה את הבובה של שבי.
“זה משהו שהגיע אליי לפני שנה בשלב מאוחר של הקריירה. ואני מה זה נהנה. כשחידשו את ‘פרפר נחמד’ ופנו לשחקנים המקוריים, פנו כמובן לאבי יקיר, חבר מאוד טוב שלי, שיחזור לדמות של שבי. אבל כשהוא וויתר, הבמאי בובי לקס, שאיתו עבדתי הרבה על בובות, פנה אליי. אני משתדל לתת לשבי קול דומה לזה שהשמיע אבי כדי שלילדים זה לא יהיה לגמרי לא מוכר”.
מוישה אופניק לא מקנא?
“מה פתאום! ההבדל ביניהם כמו בין שמיים וארץ. ‘פרפר נחמד’ זה לילדים בגיל רך יותר והכל בהתאם, כולל התקציב, כשב’רחוב סומסום’ הוא הרבה יותר גדול, והתכנים אחרים לגמרי”.
כיום הוא מתגורר ברמת השרון ונשוי בשנית זה 35 שנה לדלית, רכזת מגמת מחול בתיכון עירוני א’, לאחר פרק נישואים קצר עם יהודייה אמריקאית. “מבין שנינו היא, כוכב הצפון שלי, המוכשרת יותר”, הוא מציין.
לאן אתה בורח מהכל?
“אל הגג. יש לנו גג עם הרבה נוף מסביב, ואין תענוג נחמד יותר מלשבת שם עם כוסית משקה וספר טוב, תמיד בצרפתית. אפילו את ‘מלחמות היהודים’ של יוספוס פלביוס קראתי בשפה הזאת”.