כשיורם ארבל נכנס לבית הקפה שבו אנו נפגשים, לבוש בגדים ספורטיביים, חמוש במשקפיו ובחיוכו המוכר - אי אפשר להחמיץ את הקול שלו. קול מיתולוגי שמלווה אותנו כבר 60 שנה. במלחמות, באירועי הספורט הגדולים, ב"מי רוצה להיות מיליונר?" ואיפה לא - נדמה שארבל תמיד היה שם. והוא עדיין כאן. “היום אני משדר אפילו יותר ממה ששידרתי בימי הזוהר שלי", הוא אומר. “אני משדר כיום בין שניים לשלושה משחקים בשבוע בערוצי ספורט1 (צ'רלטון) וגם בערוץ One. אני פעיל ומרגיש משובח אף יותר מבעבר".
בשנים 1994־1999 שידר ארבל בערוץ 2 את המשחק המרכזי של הליגה הבכירה בכדורגל באמצעות חברת הפקות עצמאית שהקים וכן הגיש את תוכנית סיכום המחזור השבועית של הערוץ, “הדקה ה־91" ונזכר בהודעה על ההתנקשות ביצחק רבין ז"ל: "הייתי בהלם ועוד לא הבנו מה קורה ומה גודל האסון".
ארבל חלש על מגוון שידורים ואירועים, עד 2014, שאותה הוא מגדיר “שנת משבר": “זו הייתה אמורה להיות השנה הכי גדולה בקריירה שלי: לשדר גם את גמר גביע אירופה בכדורסל, גם את גמר ליגת האלופות וגם את המונדיאל. לצערי, זו הפכה להיות שנה אומללה, חלק באשמתי, אבל הרוב לא באשמתי". “אחרי המשבר בקיץ 2014 לא נכנסתי לדיכאון, אני יודע מה אני שווה. ידעתי שיהיה לזה נזק מתמשך ולא חזרתי למעמד שהייתי בו. זה לא בגלל הגיל או בגלל שאני שדרן פחות טוב היום מאשר לפני 20 שנה. אבל זה נתן פתח לאנשים אחרים להיכנס למשבצות וככה זה במקצוע שלנו".
על "משחק השרוכים", בו ספג ביקורת חריפה, הוא אומר כי “אני לא רואה את ‘משחק השרוכים' כפאשלה אלא כתולדה של תום הלב שלי בשידור. לא העליתי על דעתי שיכול להיות דבר כזה. גם לא הייתה סיבה. אם הייתה סיבה שמכרו את המשחק או שיש יחסים קרובים בין המנהלים מילא. בית שאן פשוט באו לא לשחק, במיוחד כשהם הובילו".
התרעות פיקוד העורף