״וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית״, הוט 8, ימי שני
יש בביוגרפיה המוזיקלית על שלמה ארצי רגעים עוצרי נשימה. חבל שהם מועטים מדי ונעלמים בדיאלוג אינסופי.
ראיתי את שלמה ארצי בהופעה לפני לא מעט שנים בזאפה ברמת החייל. הוא נראה כאילו גררו אותו לבמה מהמיטה. הוא שר מעט, דיבר הרבה באופן מוגזם. אמרתי לעצמי בצער ששלמה ארצי כבר עייף. כמה כבר בנאדם יכול להופיע על במות, והוא הרי לא ילד.
חצי שנה אחר כך ראיתי אותו בקיסריה. הוא רץ על הבמה, נתן את הנשמה בעוד ועוד שירים, פיזר אהבה לכל עבר, האיש השיל מעליו את תחפושת הבנאדם הזקן והודיע, לפחות לי באופן אישי, שהוא כאן ולא הולך לשומקום.
שלמה ארצי כאן. אפשר לראות זאת בסדרה בת שלושת הפרקים "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית". גידל משהו שמזכיר זקנקן קטן, כמו פגוש של פיאט 500 על הסנטר. אבל רענן, וזוכר, וממשיך לייצר מוזיקה שלמה־ארצית שיהיה בריא.
לא תמיד, אגב, הוא היה כאן. יש כמה רגעים עוצרי נשימה בסדרה, שבהם מתאר ארצי את נקודת הזמן בדיוק שבה החליט להפסיק להיות עוד זמר לא מצליח במיוחד ששר חומרים שקצת מאוד נוגעים בו אם בכלל, לסכן את עתודות כספו האחרונות ולהתחיל לייצר חומרים משלו. הוא היה אז בן 26. שם השיר הראשון בחייו החדשים היה "גבר הולך לאיבוד". בדיוק ברגע הזה אומן ענק נולד.
אני הייתי הגבר הזה שהלך לאיבוד. כל הדור שלי בתל אביב הסתובב סביב הזנב של עצמו בשלושת הברים שהיו בעיר אז בימים, מאצ'ואים בחצי שקל שדילגו ממיטה למיטה במתירנות טרום האיידס ששררה אז, ואז חזרנו הביתה לא פעם עם לא מעט דמעות. לא שחיפשנו מה שלמה ארצי אומר על זה, אבל שלמה ארצי, כששמענו אותו, ניסח לנו בצורה הטובה את המשולש הבעייתי הזה גבר־אישה־תל אביב.
עד היום הוא עושה את זה. ואגב, שלא יהיה ספק - הוא נכס תל־אביבי בלעדי. הוא שר על תל אביב ורק על תל אביב. לא על העמק הנם, ולא על ראשו של הגלבוע, ובטח לא ירושלים הקדושה. גם אם בשירים רבים הוא לא מזכיר את שמה של תל אביב במפורש. נסו למקם אותו בחיפה, או מפצח גרעינים בעפולה, או לצד ערבה בוכייה, והספוטיפיי שלכם מתאבד מיד בבושה. לא, שלמה ארצי הוא תל־אביבי לגמרי ואפילו אפשר למקם אותו, פחות או יותר, בצפון הישן. את שולי העיר הוא משאיר לאחרים. לאריק איינשטיין למשל.
זה המשולש הזה, גבר־אישה־עיר גדולה, שגורם לשלמה ארצי לפוצץ את קיסריה בצעירים ובבני נוער שעוד לא נולדו כשכתב את "גבר הולך לאיבוד". הוא חודר למציאות שלהם באבחה אחת, כמו שכוורת עושה לבני נוער עם שמחת השטות שלה.
ובכל אלה, מה לעשות, הסדרה "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי - ביוגרפיה מוזיקלית" לא מצליחה לגעת. היא מספרת טכנית: שלמה ארצי מול המצלמה מספר על ילדותו (תמונות של שלמה ארצי הפעוט). שלמה ארצי מספר על גיוסו (לתותחנים. תותחים יורקים אש). על המעבר ללהקת חיל הים (וידיאו של שלמה שר "שוטי שוטי, ספינתי"). חברים לדרך מספרים על העבודה עם שלמה. שלוש שעות של כאלה. אף אחד לא מבקש שילך לאיבוד דרך המרפסת על הבמה, אבל אף אחד לא היה כועס אם במטרה לתבל את הדיאלוג האינסופי היו היוצרים משבצים מעט הפוגות בצורת, נגיד, צילומים מיוזעים של אמצע הופעות, של שלמה על הבמה והקהל צורח מולו, צילומי חזרות, של שלמה כועס, שלמה צורח, שלמה מלחין שיר חדש, אולי גם של איזה אחד שלא משתגע על שלמה ואומר עליו דברים נוספים מלבד קוצ'י מוצ'י - ואני מכיר כמה שהיו מוכנים לתרום לכך, לא בנדיבות אבל קצת - כל אלה נאדה. אין.
מבחינה זו, הארס פואטיקה עושה אולי את מלאכתה, אבל מציגה את שלמה ארצי באור מעט פחות מחמיא. "אני לא התכוונתי שהשיר יתפוס כל כך חזק. אני כתבתי את מה שהרגשתי", הוא אומר על "גבר הולך לאיבוד", מה שמציב אותו מעט פחות כמתבונן חכם ובעל יכולת לבטא את נפתולי נפשו של דור, ויותר כעושה להטים שיורה בחשיכה ויש לו מין מזל כזה שפעמים רבות הוא פוגע. הוסיפו על כך שכדי לראות את כל זה עליכם לצלוח שלושה פרקים ארוכים־ארוכים, והתוצאה היא ביוגרפיה טלוויזיונית על איש חשוב שמתאימה לחזקים בלבד.
לראות או לוותר: אפשר לתפוס רגעים פה ושם. שלושת הפרקים כולם? קשה.