בתוך כל החגים ולהט אירועי החדשות שודרה כמעט בחשאי פנינה אמיתית בדמות סרטו של הבמאי בילאל יוסף, "חיים בצל המוות", העוסק ברציחות הבלתי פוסקות בחברה הערבית. צריך להקדים ולומר: הסרט אינו עוד קינה שגרתית על הוכחות חדשות לביצוע טבח של צה"ל בכפר ערבי לפני 70 שנה. גם ברהנו טהניה לא מופיע שם על רקע ניידות ואמבולנסים מהבהבים באורות אדומים ומבשר על עוד רצח בטייבה (נגיד), ה־183 (נגיד) מתחילת השנה, ועל התושבים המאשימים ואחר כך תגובת דובר המשטרה, ונעבור למתרחש באוקראינה.
"חיים בצל המוות" זה הדבר האמיתי. זה הסיפור של איך מגדלים ילדים כשהיריות משתוללות בחוץ. של הפראות בעם שלך ושל ממשלות אדישות שאינן מפעילות את כוח משילותן, שלא היו מעלות על דעתן התנהלות שותתת דם כזו ב - נגיד - שדרות או רמת השרון בלי להכניס לשם גדודים של מג"ב וצה"ל כדי להפוך את האדמה על פיה ולנקז את כל הרעל מבפנים.
כאן לא מדובר על מדינה פלסטינית כן או לא. כאן מדובר על אזרחים ישראלים, הורים שכולים, וכל מי שהמדינה מבכרת להתעלם מהם בהשלטת החוק, וכל כמה שהאיתמר בן גבירים מפזרים הבטחות, הם אינם הולכים לשום מקום. הם חיים בלי הגנת חוק, כשהם מנסים להימלט מהכפרים והערים הערביות - יישובים יהודיים לא מקבלים אותם לשורותיהם ולא נותר להם אלא לקבור את מתיהם ולהתבצר בבית. לראות את הסרט הזה ולהתבייש.
‰ לראות או לוותר: חובה לראות.