כי בשנת 2022 כולם יודעים שספורט, ובייחוד כדורגל, ובייחוד גביע העולם, הוא הרבה יותר מאשר רק ההתרחשות על המגרש. ספורט הוא הסיפור, הרגשות, השמחה, העצב, ובמקרה של המונדיאל גם הגאווה (או הבושה) הלאומית. כולם יודעים - חוץ מקברניטי רשת 13.
מכיוון שבמחזור האחרון של שלב הבתים שני המשחקים בכל בית משוחקים במקביל, ו"כאן 11" לא יכולה להעביר את שניהם בו זמנית, נפל בחלקו של ערוץ 13 המקרטע לקחת חלק בחגיגה הגדולה. רשת אכן העבירה את המשחקים, אבל בשני הערבים הדרמטיים קטעה את השידור שניות בודדות אחרי סיום המשחק ויצאה לפרסומות. וכך לא ראינו את שחקני פולין מחכים לסיום המשחק של מקסיקו כדי לדעת אם העפילו לשלב הבא, ולא ראינו את הספרדים ממתינים לאישור הסופי למפלתה של גרמניה, ובעיקר - ראינו רק קמצוץ מהחגיגות הנפלאות של היפנים, הפתעת הטורניר (ואגב, גם לא ראינו את שירת ההמנונים בשני המשחקים, חלק בלתי נפרד מהטקס).
נכון, לרשת יש נסיבות מקלות: כדורגל, בניגוד לענפי הספורט האמריקאיים, דורש מהגוף המשדר שני בלוקים של 45 דקות ומעלה ללא פרסומות, זמן ארוך מנשוא עבור ערוץ מסחרי, ולכן טבעי שרשת תנסה להרוויח איפה שאפשר. בנוסף, ניתן לטעון שבהינתן והשידור הציבורי יכול לשדר רק משחק אחד, עדיף שהמשחק השני ישודר בערוץ מסחרי פתוח ורווי פרסומות, מאשר בערוץ ספורט בתשלום.
כל זה אולי נכון, ובכל זאת: נסו לדמיין את רשת משדרת את גמר ליגת האלופות ההיסטורי של 1999, חותכת לפרסומות דקה לאחר שריקת הסיום ומונעת מאיתנו את התמונות האיקוניות של שחקני מנצ'סטר יונייטד חוגגים את המהפך המדהים וסמואל קופור מבאיירן מינכן חובט בדשא בעצבים. דמיינו את רשת משדרת את הפועל תל אביב זוכה באליפות בדקה ה-92 באצטדיון טדי, וחוסכת מהצופים את ההמתנה של שחקני הפועל עד לאישור שמכבי חיפה לא ניצחה במשחקה ואת אלי גוטמן ממרר בבכי. דמיינו את רשת משדרת את "נס ז'לגיריס" של מכבי תל אביב, קוטעת את השידור שנייה לאחר הסל של דרק שארפ ולא מעבירה את מראות השמחה מיד אליהו.
הנקודה ברורה: לפעמים הרגעים שכולנו נזכור מאירוע ספורטיבי גדול הם אלו שקרו אחרי שריקת הסיום, ומי שלוקח על עצמו לשדר אירוע ספורטיבי צריך לתת את הכבוד המינימלי לאוהדים ולשחקנים ולהעביר גם את ההתרחשויות שאחרי השריקה. מי שלא מסוגל לעמוד בתנאי הפשוט הזה, מוטב שיתרחק מהספורט ויתמקד בעוד פרק של ריאליטי הבישול התורן.
התרעות פיקוד העורף