על משחק הגולף אני לא יודע כמעט דבר מלבד זה שצריך להשחיל את הכדור לגומה. אני לא מכיר אנשים שמשחקים גולף, מלבד יורם ארבל, טייגר וודס וקריימר. ג'רי, ג'ורג' ואיליין לא מתעניינים בגולף, מה שלא ימנע מהם - בהשתלשלות מקרים מפותלת למי שזוכר - להגיע לכלא.
הסדרה “הגולפאים" בת שמונת הפרקים עוקבת אחר כמה מגולפאי העילית בארצות הברית ובאירופה. לצופה ישראלי שמות השחקנים כמעט אינם מוכרים. לא מדובר במעקב אחר משחק אחד, גם לא בסדרת משחקים באותו טורניר, אלא בשני שחקנים בכל פרק, כאשר השניים משחקים בטורנירים שונים. אין גיבורים קבועים, את הכדור לא רואים בכלל. אין דרמה ספורטיבית שעוברת לצופה, יש בלגן בעיניים ובשכל. על בינג' אין מה לדבר בכלל. שעות רצופות של בלגן יכולות לערער גם אדם השרוי בנירוונה.
ובכל זאת מצאתי נקודת אור ולו גם בודדת בשלושת הפרקים שבהם צפיתי עד שנשברתי. במהלך הצפייה נדדו מחשבותיי אל אותו יום שבו קריימר הלך לעשות חיים, כלומר לשחק גולף בחוף הים, ומה לעשות, לא נחל הצלחות גדולות. וג'ורג', במקצועו הכוזב כמארין ביולוג'יסט נשלח להציל לווייתן גווע, מצא בנקב הנשימה שלו את כדור הגולף של קריימר, הציל את היונק העצום, חזר לחוף כגיבור, חטף שתי סטירות לחי מהבחורה וחזר הביתה באוטובוס. גולף אחרי הכל יכול להיות משחק נפלא.
לראות או לוותר: לגולפאים בלבד. אחרת לוותר.