זנזי היא מנקת בתים בעיר בדרום אפריקה. בעלה מקס בעל עבר פלילי ויושב בכלא על רצח. בנה אסולו מת בנסיבות טרגיות. מקס משתחרר מהכלא ונעלם לפני שהיא מספיקה כלל לפגוש אותו, וזנזי יוצאת לחפש אחריו. בדרכה היא נתקלת בארגוני פשע וקורה לה גם דבר נוסף בלתי צפוי: בלי שתתכוון היא הורגת בני אדם.
היא לא רוצה להרוג אותם. הם מנסים לפגוע בה ובלית ברירה היא יורה באחד, דוחפת אחר אל מתחת לגלגלי רכבת תחתית וכן הלאה. בנסיבות האלה - היעדרות בעלה, וההריגות שנכפות עליה, זנזי עצובה. כל הזמן זנזי עצובה. עיניה מושפלות אל האדמה בעצב, היא הולכת ממקום למקום בעצב, היא עוטה על פניה ארשת עצב תמידית, וכל כמה שהצופה מקבל את עצבונה בהבנה ובסבלנות, אחרי זמן לא ארוך העניין מתחיל להימאס.
היא לא מחייכת אף פעם, היא אינה שמחה, היא יודעת להוציא מכל סיטואציה את הרע והמעציב שבה, ואף על פי שהעלילה שאליה היא נקלעת מעניינת, העצב התמידי על פניה מתחיל להעציב - או לפחות הופך את הצופה לעצוב בעצמו. צריך לא מעט סבלנות לצפות בעצוב העצוב הזה.
התרעות פיקוד העורף