בינור, 68, גדל בשכונת קטמון בירושלים להורים מוותיקי היישוב, שעלו בשנות ה־20 ממזרח אירופה. לעיסוק בעולם הערבי הגיע בדרך ייחודית. “מבחינתי, הכל התחיל משובך שטיפחתי בחצר הבית", הוא מספר. “בהיותי בן 15 גידלתי לא פחות מ־250 זוגות יונים, כשבמיוחד התמחיתי ביוני נוי דמשקאיות. כנער נכנסתי לעניין של סחר יונים עם ערבים, מה שהביא אותי לרמאללה ולאן שאתה לא רוצה. כך למדתי את השפה הערבית מהעם, ובלי כוונה זה סלל לי את הדרך למה שעשיתי בטלוויזיה. כיום כבר אין לי יונים, אבל אני עדיין חבר בקבוצות פייסבוק של מגדלי יונים. בהמשך הייתי רשום במגמה מזרחנית בתיכון, אבל את רוב הזמן הייתי מעביר בחוות הסוסים של יהודה אלפי. הייתי נוסע איתו לכל שוקי הבהמות בגדה. כעוזרו הצעיר הייתי בודק את הסוסים ברכיבה, לראות אם הם בסדר".
את שירותו הצבאי עשה בינור, בין היתר, בסיירת חרוב. בהמשך הוציא תעודת מכונאי כמי שפיתח חיבה עזה לאופנועים עתיקים, ועבד בסטודיו לעיצוב תעשייתי, שממנו עבר להדריך נוער. יום אחד פנה אליו מישהו ששירת עמו בעבר וסיפר לו שבעיתון הירושלמי “כל העיר" מחפשים דובר ערבית, שיעביר כתבות מהעיר העתיקה. כמי שלמד באוניברסיטה העברית שפה וספרות ערבית, התגלגל בינור לתקשורת.
בין היתר, ככתב הוא התחפש לפאתחי עוואד, מצויד בסיפור כיסוי של בן למשפחה שברחה ב־48’ מחיפה למחנה בלאטה ומשם יצא ללימודים בארצות הברית. תחילה התגורר חודש במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה. “לא קיבלו אותי שם בקלות", הוא נזכר. “עשו לי כמה בוחני פתע, בין השאר בקוראן. אם לא הייתי יודע לענות, אני לא בטוח שהיינו משוחחים כרגע. אחר כך עברתי עם התחפושת לתל אביב, שם עבדתי כפועל ערבי באולם שמחות, במוסך ובפאב. איש לא העלה על הדעת שאני יהודי; גם לא בחורה תל־אביבית שהתחלתי איתה. אפילו גרתי אצלה והתערבבתי עם החבר’ה שלה, ואיש לא חשד. אז למדתי עד כמה הפלסטינים לא אוהבים אותנו ועד כמה אין לנו מושג אמיתי לגבי המצב שלהם. לכן האינתיפאדה הראשונה לא הפתיעה אותי".
כיום הוא גר בשכונת שפירא בדרום תל אביב עם חיות המחמד שלו, הכלב ג’ינג’י והחתולה גורה. “אומנם נולדתי בירושלים וחייתי בה, אבל אני לא אוהב את העיר הזאת", הוא אומר. “זו עיר ענייה, מלאת קונפליקטים. כשעברתי לתל אביב, הרגשתי כמו ילד משכונת עוני בברזיל ששמו אותו בדיסנילנד. יש ים, גם מסעדות פועלים כמו שאני אוהב, החיים טובים".
התרעות פיקוד העורף