במפגש טעון וקשה עם שר הביטחון זעקה לעברו ראומה קדם, שאיבדה בטבח שישה מבני משפחתה מניר עוז, את בתה, תמר, בעלה ג'ונתן ושלושת ילדיהם, נכדיה של ראומה (ארבל, שחר ועומר) וקרובת משפחה נוספת. "מה אתם עושים ממשלה מזופתת, מה אתם עושים?", זעקה והמשיכה בשאלה: "היכן הייתם, כאשר טלפון אחד יכול היה להתריע בפנינו על הסכנה שעומדת להתרחש? איפה הייתם? נפשתם באילת"?
היה זה אחד הרגעים הטלוויזיוניים הכי עוצמתיים שנראו אי פעם על המסך הקטן. רגע מזוקק, טהור ונקי מכל אג'נדות, רגע של כאב טהור וכל כך עמוק שצריך להרעיד את אמות הסיפים של כל הבניין המפואר שהוא מדינת ישראל, שבנינו במשך כל שנות קיומנו, ובעיקר את אמות הסיפים של הממשלה המכהנת והעומד בראשה.
ראומה קדם זעקה את כאבה בקול חנוק וחלש, שרק העצים אף יותר את הייסורים שהיא חווה אחרי הטרגדיה שפקדה אותה כשאיבדה שושלת שלמה ממשפחתה. זה המסמך הטלוויזיוני המרתק ביותר שנראה מזה שבועות במהדורת חדשות 12, כשהוא תועד במפתיע, ללא תכנון מראש, ללא תסריט כתוב או שאלות שהוכנו מבעוד מועד. פשוט מפגש אקראי שנערך בין ראומה לשר הביטחון.
הדיסוננס הועצם כשגלנט נותר חסר אונים וחסר מענה אל מול זעקתה הקשה של ראומה, שהטיחה בו: "מה אתה מסתכל עליי בפליאה? תחשוב שאלו היו הנכדים שלך, הנינים שלך". ומה היה יכול להשיב או לענות לה שישביע את רצונה או ינחם את אבלה חוץ מלהביט בה בפליאה, שהיא מסוגלת בשיא השכול לעמוד על שתי רגליה איתנה ולכעוס ועדיין לשמור על אצילות נפש?"
קולה החלוש הוא תוצאה של כאב ואבל שעדיין לא עוכל, ונמצא עדיין בתחילתו. הוא רק יילך ויגבר ויתפוס מימדים שאת נפיצותם נרגיש ככל שהימים נוקפים, ובעיקר ביום שאחרי, והוא יישמע חזק ולא חלוש יותר עד שהממשלה שהאסון הגדול רשום על שמה, וכרגע נמצאת במין סוג של הכחשה וניתוק, תיאלץ להסיק את המסקנות ולפרוש. אם לא כדי להודות בטעויות שעשתה, אלא לפחות מתוך כבוד לקרבנות הטבח ולמשפחותיהן, ועל מנת להעניק להם את תחושת הסיפוק הקטנה שמגיעה להם.
לא יהיה לממשלה הזאת מנוס או ברירה, אלא לפנות את מקומה, ולא משנה כמה מניפולציות ומאמצים פולטיים וקואלציוניים היא תשקיע על מנת לשרוד כל עוד נפשה בה, כי קרנות המזבח בהן הממשלה נאחזת בכל כוחה ועקשנותה יקרסו כמו מגדל קלפים, כאשר ברמה יישמעו לא רק זעקותיה של אישה אחת אבלה, אלא כל זעקותיהן של כל המשפחות האבלות.
התרעות פיקוד העורף