פרווה: הסדרה החדשה של חנוך דאום היא סתמית וחסרת כל כיוון

הסדרה עוקבת אחרי סיטואציות מחייו של דאום ומנסה, לפי הצהרתה, ללכוד את קו התפר בין דתי לחילוני, ימני לשמאלני ומתנחל ששייכותו מוטלת בספק. הניסיון להתעכב על המעבר בין הדיכוטומיות התכוון לייצר מורכבות מדומיינת בין השניים – אך נכשל. דמותו של דאום כביכול לא פה ולא שם, ונדמה כי כך גם הפרק הראשון עושה: הוא לא בדיוק פה ולא בדיוק שם. על פני השטח, ״החיים הם תקופה קשה״ מנסה לצחוק על אותן תבניות שנוצרו בחברה הישראלית, באופנים מעניינים, קומיים, תיאטרליים. במילים גדולות – ״לשחוט פרות קדושות״. אך אותה ״שחיטה״ לא מובאת בשום שלב ומה שנוצר הוא ניסיון רך, עדין והססני לגעת בפצעים פעורים, ובעיקר תחושת יוהרה והחמצה.

גם אם לעיתים נדמה כי הסדרה נוגעת במודעות עצמית בנושאים ״נפיצים״ אלה, לפתע אותו צעד כאילו נבהל מעצמו ומחליט לנסוע ברוורס חורק. מעין ניסיון להתחשב בדעתנו, הצופים והצופות, שחלילה לא נשפוט או נכעס. כך למעשה הסדרה מכשילה את עצמה ומחרבת את אותה בחירה נפלאה של שבירת ״הקיר הרביעי״, כלומר אותם רגעים בהם דאום פונה ישירות למצלמה ומנסה לפרוץ את מסך הטלוויזיה. מחד, מרגיש שנעשתה כאן בחירה מושכלת, במיוחד בסדרה מסוג זה שמנסה לגעת ולהסתייג, להתקרב ולהתרחק. אך את אותם רגעים עם פוטנציאל אדיר שמנסים להעביר את רצף התודעה הסובייקטיבי של הדמות עליה אנחנו מביטות וממהרות לשפוט, הסדרה מקלקלת ומביאה עמה תחושת התנצלות מעייפת מצד דאום.

זה בא לידי ביטוי גם באופן בו הפרק הראשון הציב לעצמו משימה לא פשוטה: לפרק ולבנות מחדש את ההבניה החברתית של הגבר הישראלי. ברגעים בהם דאום מנסה להשתלב בכיתת הכוננות בהתנחלות בה הוא חי, נוצרת תחושת זליגה מודעת לעצמה של דאום מאחוות המאצ'ואיזם. הוא לא בדיוק מתיישר לפי הכללים של קבוצת הגברים המקיפה אותו, ולרגעים חינניים בהם הוא נראה מנסה להיות כמותם ואף זוכה בדרכו המעוותת בתואר ה"רמבו" של החבורה, עדיין נותרת תחושה ריקה וצפויה.

דמותו מעין מנסה ״להתחפש״ לדמות הגבר-גבר הלוחמני שמונע מרוח הנקם, ומצביעה על מודעות הסדרה לדרישה החברתית המסרסת להתיישב במשבצת תחומה, אך נופלת לאותה משבצת שהיא עצמה מנסה לבקר. זאת, בשל האופן בו אותם חברי כיתת הכוננות מוצגים כדמויות חד-גוניות, חסרות מורכבות, שלא נעשה עמן חסד בשל הבינה המצומצמת שהוענקה להם. נוצר מעין דיוקן אטום של דמות גברית, בהכרח חמומת מוח ואימפולסיבית, אלימה וחסרת מחשבה. על אף האסתטיקה התיאטרלית שאימצה לעצמה הסדרה, שמביאה לידי ביטוי דמויות יותר מוקצנות, מרגיש כי במקום לפרק ולשוחח עליהן, נוצרת הסתייגות מבאסת שמתחפשת באופן גלוי לעין ל-״חביבת הקהל״.